ביקורת סרט: "אבן הסבלנות" חסר טעם

5438-EVEN HA SOVLANUT poster_2.inddהסרט "אבן הסבלנות" מבוסס על ספר באותו שם, שכתב מי שגם ביים את הסרט, עתיק רחימי. לא קראתי את הספר, אבל למקרא הפרק הראשון אני תוהה אם הספר לא נכתב מראש במחשבה על הסרט שיבוא בעקבותיו, שכן הוא כתוב בסגנון של הוראות בימוי. אם זהו אכן המקרה, אני מבינה כעת למה בכלל הוסרט הספר הזה, שאלה שהטרידה אותי החל מכמה דקות לאחר תחילת הצפיה.

סרט המבוסס על ספר אף פעם אינו יכול להיות עמוק ומקיף כמו המקור. מצד שני, הוא יכול להעשיר את העלילה בחוזקותיו הויזואליות. הסרט הזה מורכב מעשרה אחוז חזות ותשעים אחוז מונולוג. התוצאה משעממת ביותר. אין שום הצדקה למקם על המסך שחקנית אחת שלא חדלה לדבר בחצי לחשוש מונוטוני, מוקפת ממרחק בכמה דמויות משנה לא משמעותיות. מונולוג עובד יפה בספר, שיכול להיות מסופר כולו בגוף ראשון. הוא עובד לא רע בתיאטרון מחוזק בהבעות ובמחוות. הוא לא עובד בכלל כאלמנט מרכזי בסרט.

הנה כמה פרטים על העלילה: בכפר אפגני עני מוכה מלחמה, אישה צעירה מוצאת עצמה מרותקת למשכבו של בעלה מחוסר ההכרה, שנפגע מקליע תועה. לראשונה בחייהם המשותפים היא יכולה לדבר אליו. כשהיה ער בקושי התייחס אליה, שהרי היא רק אשה שתפקידה לשמש אותו ולציית לו. מכיוון שאינו יכול להגיב, הוא משמש עבורה מעין "אבן סבלנות". לפי גרסת דודתה, המבוססת על אגדה מקומית, אפשר למצוא אבן ולספר לה את כל הסודות שאי אפשר לספר לאנשים אחרים. בבוא היום האבן תתרסק, ורק אז אפשר יהיה לחוות תחושת שחרור ולהתחיל לחיות באמת. בהדרגה היא מגוללת באוזני בעלה את כל סודותיה מאז הילדות ועד לארועים בעשר שנות נישואיהם. במקביל, עליה לדאוג לשתי בנותיה, לנסות לשרוד בתוך ההפגזות, ולחמוק מגברים העלולים לאנוס אותה. אין הפתעות בסרט, הסודות די ברורים עוד לפני שהם מסופרים, וגם הסוף צפוי.

לא תענוג להיות אפגני, וגרוע עוד יותר להיות אשה אפגנית. לפחות את הפן הזה הסרט ממחיש יפה. פרט לכך אין הרבה דברים טובים לומר עליו. השחקנית גולשיפטה פרהאני יפהפיה, ונראה שיש לה כשרון, אבל לא ניתנה לה הזדמנות להפגין אותו בסרט החדגוני הזה.

בשורה התחתונה: משעמם.

אבן הסבלנות, בימוי: עתיק רחימי, דובר אפגנית (תרגום לעברית ולאנגלית), 2012, 102 דקות. מאמר מאת אתי סרוסי.



כתיבת תגובה