ביקורת סרט: ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי״

מצחיק לראות את המבקרים מחפשים דרכים מלומדות להלל את ״שלושה שלטים״ תוך התייחסות לתסריט המבריק, לבימוי המצוין, לשחקנים הנהדרים ו, איך לא, לאקלים הפוליטי העכשווי, כשמה שבא לכולם לעשות זה פשוט לצעוק ״הסרט הזה פאקינג BADASS!!!!!!!״. כי הוא באמת יצירה עשויה נהדר מכל בחינה, והוא באמת מהדהד בכמה וכמה רבדים ורלוונטי בימינו ואפילו הביקורות עליו אומרות לא מעט על הזמנים שאנו חיים בהם וכו׳ וכו׳, אבל הוא גם פשוט סרט פאקינג משוגע.

לא שזו הפתעה גדולה למי שראה את סרטו הקודם של מרטין מקדונה, ״שבעה פסיכופתים״ – גם הוא סרט מוטרף עם הרבה אקשן, הרבה אלימות, הרבה צחוקים והרבה כיף; אבל ״שלושה שלטים״ הוא ברמת עשייה אחרת לגמרי. אפילו נקודת הפתיחה שלו רצינית יותר: ״שבעה פסיכופתים״ התחיל במשבר כתיבה, והסרט הנוכחי מתחיל באם שבתה המתבגרת נאנסה, נרצחה ונשרפה, לאו דווקא בסדר הזה. תשעה חודשים עברו מאז ולא בוצע אפילו מעצר אחד. אז האם מחליטה לחולל פרוקובציה, ולשכור שלושה שלטים שיתסיסו את השוטרים ויגרמו להם להזיז את התחת. וזה אכן קורה, אם כי זה לא עוזר בכלל לקדם את פתרון התעלומה – אלא בעיקר גורם למהומה רבתי בעיירה.

הסרט הולל בעיקר בזכות הגישה האמביוולנטית שלו לדמויות, ולקריאת התיגר שלו על הרצון שלנו לקטלג אותן כטובות או רעות. ואכן, למרות שהוא היה יכול להיות שליח של MeToo# או BlackLivesMatter# או שאר האשטגים רלוונטיים, הוא מעוניין יותר להזכיר לנו שהעניינים אף פעם לא כאלה פשוטים. ברור שהשוטר הגזען, האלים והאידיוט יזכה לגאולה בסוף, אבל אפילו האם השכולה, הדבר הכי BADASS שנראה בקולנוע מאז מי יודע מתי, שלא מהססת לעמוד מול כל גבר מאיים שעומד מולה בלי למצמץ ולתקוע לו ברכייה – אפילו היא לא טלית שכולה תכלת. היא עושה שגיאות שוב ושוב, ולמען האמת, לא ברור אם עצם שכירת השלטים אינה שגיאה אחת גדולה. ולמה כל החבר׳ה הטובים האלה שוגים? הייתי מתכווץ לנוכח המילים ״כי הזעם מעוור אותנו״, אבל לזכות הסרט ייאמר שגם כשמגיע הזמן לשלוח את הצופים הביתה עם מוסר השכל, הוא לא מרדד את עצמו.

שמישהו ייתן גם לה אוסקר. פרנסס מקדורמנד

זה הזמן לציין כמה מענג לצפות בסרט עם תסריט משובח כל כך. בתור התחלה, יש לו תסריט; זה כבר משהו. הסרט מתחיל בלתפוס את הצופה בצוואר, ומשם לא מרפה את האחיזה אפילו לרגע. מקדונה מנצל את הטייטל הכפול של במאי ותסריטאי כדי להוציא את המירב מהחומר שלו: אם התסריט לא יכול להיגרר למחוזות הקיטש, הבימוי יראה שהדמויות בכל זאת רגישות; אם התסריט מכיל עוד ועוד סצנות אלימות, נסגנן את האלימות הזו כדי שהיא תהיה הכי פאן שיש; אם הבימוי הפך אלימות לפאן, אז התסריט יציג את ההשלכות האיומות שלה כדי להזכיר לנו שזה לא באמת פאן, וכן הלאה. לא שהתסריט לא מצוין כשלעצמו – הוא חד ושנון ומהיר ולמען האמת גם קורע מצחוק (אם שבתה נאנסה ונרצחה  הילריוס!) — אבל מה שמקדונה עושה איתו פשוט מבריק.

זו אולי הסתכלות קצת רדודה, אבל זו גדולתו של הסרט הזה בעיני – עיסוק משולח רסן מצד אחד והוגן מאוד מצד שני בנושאים לא פשוטים, לצד פאן מהסוג של ״הלוואי שזה לא ייגמר״, וכל זה ברמת עשייה הכי גבוהה שיש. הוא מבקר את האלימות המשטרתית כלפי שחורים ומיעוטים ומזכיר לנו כמה אלימות כלפי נשים היא שכיחה ומזעזעת, אבל אין בו אפילו רגע אחד דידקטי או דמות אחת שמייצגת סטריאוטיפ מסוים ושלא מתפתחת משם למקום אחר. הוא מתענג על האלימות מההיבט הסגנוני, אבל גם סולד ממנה בהיבט המוסרי. והוא עומד בכל הקריטריונים להגדרת ״סרט איכותי״, בלי להתפשר על המתח והצחוקים והפאן. בקיצור, סרט חובה גם לעכברי הסינמטקים וגם לקהל הרחב.

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי, בימוי: מרטין מקדונה, ארה״ב 2017, 115 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה