ביקורת סרט: "אמריקן האני"

9213-R_4.inddסטאר (סשה ליין) היא נערה שחיה במיץ של הזבל של העוני האמריקאי. היא מטפלת בשני ילדים קטנים, כנראה אחיה, ואת ארוחותיהם היא מכינה ממזון שנזרק למכולות-אשפה של סופרמרקטים. היא מתגוררת עם גבר מבוגר ממנה שהקשר שלה איתו אינו ברור – אולי אב חורג, שזומם, כך נראה, לנצל אותה מינית. אחרי מפגש מקרי עם בחור בשם ג'ייק (שיה לה בוף), שעומד בראש צוות מכירות נודד של מגזינים, היא מחליטה לנטוש את האין-חיים שלה, לעזוב את הילדים עם אמה האדישה ולהצטרף לחיי הנדודים.

על פניו, האווירה בחבורה עליזה, פרועה וחופשית – משהו בסגנון צוות בידור של בתי מלון, רק על גלגלים. אבל האמת רחוקה מכך – יש הרבה אכזריות וניצול במערכת היחסים של חברי הצוות מול מעסיקתם, הבוסית קריסטל (ריילי קיאו). כיף? אלכוהול והשתוללויות? קריסטל מסוגלת להשאיר מישהו מהצוות באמצע שום מקום, בתחנת דלק, בלי כסף ובלי נעליים, אם לא עמד ביעדי המכירה. שני ה"לוזרים" של החודש צריכים להכות זה את זה, ועוד חוקים דרקוניים, שסמליותם והביקורת הגלומה בהם ברורה – לא בכדי לובשת קריסטל היפהפייה ביקיני עם דגל אמריקה.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

סשה ליין ניחנה במראה מדהים בבוסריותו, והיא משדרת תום ואותנטיות שממש שורפים את המסך. שיה לה בוף חתיך, אבל המשחק שלו מעט עתיר מניירות, וזה בולט במיוחד בהשוואה לסשה ליין המתוקה והמינימליסטית. אולם הלב של הסרט אינו המשחק או העלילה, אלא ייחודו הצורני, האסתטיקה שלו ומראה ה"העליתי ליוטיוב", זוויות הצילום המיוחדות והלוק שמתיימר לתפוס – ואולי מצליח לפעמים – את רוח הזמן החמקמקה. במחצית השעה הראשונה מחכים שהוא יתחיל כבר, במחצית השעה האחרונה תוהים מתי הוא ייגמר ולאן הוא הולך (בכל זאת, כמעט שעתיים וארבעים דקות), אבל על הדרך יש לא מעט היקסמות והיסחפות בחוויה, עד שלפעמים נדמה שנמצאים בתוך עורה של הגיבורה הראשית.

כאמור, סרטה של ארנולד הוא ביקורת קשה על הקפיטליזם האמריקאי, שמתחפשת לסרט מסע או סרט נעורים מסוגנן לעילא. אבל אף שהוא זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן השנה, פעמים רבות מדי נראה שהעלילה לא מתקדמת לשום מקום, עם אינספור אנטי-קליימקסים שרק מורידים את המורל עוד יותר. למרות הייחוד הסגנוני, בשורה התחתונה התחושה היא שיש כאן יותר מדי סגנון ואג'נדה חברתית, שבאים על חשבון הסיפור והקצב. צפיית חובה לסינמפילים, עונש מתון לשאר.

אמריקן האני, במאית: אנדריאה ארנולד, ארה"ב 2016, 163  דקות. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה