אין שום לקח: על ״אנומליסה״, סרטו של צ׳רלי קאופמן

12365-d-Anomalisa-poster-98x68״לפעמים אין שום לקח ללמוד״, מצהיר בעצמו צ׳רלי קאופמן (57) בסרטו החדש, מפיו של הדמות הראשית שלו, מייקל סטון. ובכל זאת, המסר הזה פשוט לא מתעכל כשהוא מגיע מאותו הבמאי של ״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״ או ״שמש נצחית בראש צלול״, וכך הצופה המתחכם יבלה לא מעט מזמן ההקרנה של ״אנומליסה״ בניסיון לפענח את הבחירות האמנותיות והתוכניות שנעשו בו.

זה מתחיל מהבחירה באנימציית סטופ-מושן מציאותית להבהיל (יש סיבה ש״רכבת לקוטב״ הקריפ כל כך הרבה ילדים), שדווקא מנומקת היטב: כשהדמות המשמעותית השנייה בסרט מופיעה לראשונה על המסך, האסימון נופל והאימפקט מרגש מאוד. אבל משם והלאה – רק ניחושים. למה פניהן של הדמויות נחצים בקו שכמו חושף את האופן שבו הן נבנו, ובסצנת חלום אחת פניו של מייקל אפילו מתפרקות, אם אין לקאופמן שום כוונה לייצר אמירה בנושא? האם המקצוע של מייקל – סלב בתחום הדרכת נציגי שירות הלקוחות – הוא התבדחות צינית על חשבון הקפיטליזם והאנשים הפשוטים, או נועד להדגים כיצד הוא כל כך טוב בקשרים אנושיים בתיאוריה, אבל כל כך גרוע בהם בחייו האמיתיים? ואם מייקל הוא דמות כל כך אומללה ופגומה, איך משתלב בזה התסביך הנרקיסיסטי שלו?

מתוך הסרט

מייקל, בריטי שעקר לאמריקה, מגיע לעיר זרה לשם הרצאה מול קהל רב. אשתו ובנו מעניינים אותו כקליפת השום; האקסית המיתולוגית שלו, שמתגוררת באותה עיר, עוזבת את האיחוד המרגש ביניהם לאחר שתי דקות; וכך הוא מבלה את הלילה עם ליסה, נציגת שירות לקוחות שבאה לשמוע את ההרצאה ובמקרה מתארחת באותו המלון שבו הוא שוהה. ליסה היא האנטיתזה של הדמות שצריך להתאהב בה – היא חסרת ביטחון ולא מפסיקה לבטא את זה, היא טיפשה למדי והיא חסרת חוש הומור, אבל בלילה ההוא היא מושלמת, ובעיני מייקל היא היצור המקסים ביותר שנברא אי פעם. ומה שיקרה אחר כך – נדאג לו אחר כך.

במובן הזה, ״אנומליסה״ הוא כמעט אודה לאנשים הפשוטים, ולאופן שבו הם יכולים להיראות נכונים כל כך כשהכוכבים מתיישרים בשמיים והמזל מאיר פנים. אבל הטון החמוץ והציני שלו מונע ממנו להיות הסרט הזה, למרות רגע מקסים אחד או שניים וסצנת סקס מפורטת ומביכה להדהים (כבר אמרנו שמדובר באנימציה למבוגרים בלבד, נכון?). במקום זאת הוא הולך למקום בנאלי הרבה יותר, והופך להיות סרט שהמסר שלו הוא שלפעמים אין מסר – ״ושזה מסר בפני עצמו״.

הליכה במסלול הזה היא לא מתכון בטוח לכישלון, אבל צריך לעשות אותה כמו שצריך – וכאן ״אנומליסה״ נכשל. הוא נכשל כי העיצוב האומנותי והטון שלו לא מספיק משויפים כדי להתאים למסר שלו; כי התסריט מפוטפט מדי (סצנת המונית הזו שסירבה להיגמר!); כי אין בו מספיק הברקות שינעימו את הדרך; וכי הוא עושה רושם של ערמת חידות קטנות שצריך לפתור, ואז צוחק על כך שבכלל חשבנו שיש פה משהו לפצח. ״החיים מלאי שעמום, ניכור ובדידות, והאהבה מאירה אותם רק לרגע קצר וחולף״ – זהו מסר ראוי, אבל הוא לא יצדיק את קיומו של כל סרט, גם אם הוא של צ׳רלי קאופמן.

אנומליסה / Anomalisa, במאי: צ׳רלי קאופמן, ארה״ב 2015, 90 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה