מפגשים מהסוג הרוחני: ״המפגש״, ביקורת סרט

אם קניתם כרטיס ל״המפגש״ בציפייה למותחן מדע בדיוני עתיר אקשן, פיצוצים ואסונות קולוסאליים, בזבזתם את כספכם. כמיטב המסורת המחליאה-כמעט של סרטי הז׳אנר שנכנסה לאופנה עם הצלחתו הכבירה של ״כוח משיכה״, גם הסרט הזה נשען על העבר הרגשי הטרגי של הדמות הראשית, ואפילו מחליט להגיש אותו למנה ראשונה, כפרולוג סוחט-דמעות שלא היה מבייש סרט של פיקסאר. בהמשך הוא אמנם מנחית חייזרים על כדור הארץ, אבל למרות שהאקשן מתחיל מייד לאחר הפרולוג, זמן רב עובר בין התפתחות להתפתחות, ובשום שלב גורדי שחקים לא מתפוצצים וערים לא נמחקות על ידי צונאמי ענקי. אז מה כן יש בו? ניסיון ליצור סרט על פלישת חייזרים שיהיה יותר דרמה ממד״ב, ולא רק דרמה – אלא דרמה פילוסופית, ואפילו למעלה מזה – רוחנית.

12 ספינות חלל בצורת אבנים ענקיות נוחתות במקומות אקראיים על פני כדור הארץ. לא נראה שהחייזרים מתכוונים לתקוף: הם פשוט עומדים שם בשתיקה ולא עושים דבר, רק פותחים את הדלת התחתונה לספינה פעם ב-18 שעות. ד״ר לואיז בנקס (איימי אדמס),  בלשנית מומחית, נקראת על ידי צבא ארצות הברית ללוות את הצוות החלוץ שייכנס לספינה וינסה לתקשר עם החייזרים, ולהוציא מהם תשובה אחת: מה לעזאזל הם רוצים מאתנו.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

בסופו של דבר, למעט מאסונות כאמור, הסרט נותן את כל הדברים הכיפיים שסרט מסוגו יכול לתת – הפגישה הראשונה והדרמטית עם החייזרים, המראה שלהם ואפילו השפה שלהם, שהיא כנראה ההמצאה הכי מגניבה בסרט. אבל למרות שהוא מסקרן מאוד ושאין בו רגע אחד משעמם, בהחלט צריך לומר שהוא לוקח את הזמן. בזמן הזה הוא משתמש כדי להראות את הדרך שבה אנשים שונים מתמודדים עם מצב הלחץ הקיצוני אליו נקלעו, לתזמר משבר אנושי בדמות חוסר תקשורת בין מעצמות העולם במצב חירום כלל-עולמי, ואפילו לתת כמה סצנות מעניינות על בלשנות. ברגעים הקריטיים באמת אמנם אין לו הסברים משכנעים (למשל, איך לואיז מצליחה לפצח את שפת החייזרים), אם בכלל, אבל לפחות הוא לא טוען שאתגרים מסדר גודל כזה מפוצחים בן לילה.

״המפגש״ מצליח להתנהל באלגנטיות כזו כי הוא לא סרט על פלישת חייזרים נטו, אלא על חוסר היכולת שלנו לתקשר – לא רק עם חייזרים, אלא אחד עם השני. כל הדמויות בסרט מנותקות לחלוטין. בנקס היא אישה בודדה בעולם, ונראה שרוב הדמויות במוצב הזמני של הצבא שבו היא נמצאת בודדות גם הן; הסצנה היחידה שבה נראה קשר אנושי אינטימי עם מישהו מהחיים הפרטיים של הדמויות הוא בשיחת טלפון של חייל רנדומלי עם אשתו, שבה היא בוכה בהיסטריה ולו אין מה לומר לה חוץ מ״תירגעי״ יבש. למרות שהם חווים דברים מדהימים, אף אחד מהקצינים לא מחייך אפילו חיוך קטן כשנופלת בחלקו, למשל, הזכות לתקשר עם פאקינג חייזרים. ושלא לדבר על התקשורת השטוחה או האפסית בין המדינות, שמעדיפות לשמור את המידע שהשיגו כל אחת לעצמה במקום לשלב כוחות ולהתגבר על המשבר בכוחות משותפים.

האווירה הקרה הזו מאפיינת גם את העיצוב האומנותי – סינמטוגרפיה בצבעים של ים בחורף, שוטים קפואים ומוקפדים בקומפוזיציות נקיות, פסקול אלקטרוני אקספרימנטלי עם אחד השימושים האלגנטיים אך המצמררים ביותר במוטיב טריטוני ששמעתי כבר הרבה זמן. גם האפקטים אלגנטיים מאוד, אם כי מדהים איך חייזרים ממוחשבים יכולים להיראות מציאותיים יותר מציפור ממוחשבת.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

לקראת הסוף האווירה הזו חדלה להיות כזו של מותחן מד״ב מסוגנן, וחוצה את הגבול בין הפילוסופי לרוחני, בין כריסטופר נולאן לטרנס מאליק. כאן השאפתנות של הסרט נחשפת במלוא הדרה (ספוילר קטן בהמשך הפסקה) – לא רק שהוא משנה את החוויה מתגליתית לרוחנית, אלא שהוא מעז לערער על דבר בסיסי כמו הלינאריות של הזמן. טוב, זה לא בדיוק טאבו, כי כל סרט שני מרגיש אמיץ מספיק כדי להראות מסעות בזמן, אבל ״המפגש״ ממש טוען שיש דרך שונה לחוות אותו – אם רק מתחילים לחשוב בשפה שונה שמאפשרת את זה. זה הסבר קצת צולע, וגם פה לא נראה שהלינאריות של הזמן באמת עומדת לפני סיכוי לערעור גם במציאות שלנו, אבל בהחלט ראוי להעריך את האומץ.

סיקוונס הסיום ארוך מדי, בהתחשב בכך שהוא אמנם הלב הרגשי של הסרט, אבל שעלילתית היה אפשר להתסדר גם בלעדיו, וצ׳יזי ללא ספק, אבל יהיה שקר לומר שהוא לא ריגש אותי קצת, ושלא יצאתי מהאולם כשהאווירה של הסרט מלווה אותי לכל המשך הלילה. סרט מדע בדיוני שהוא גם אלגנטי, גם מותח וגם מרגש? ראוי להעריך לא רק את השאפתנות – אלא גם את הביצוע.

המפגש / Arrival, בימוי: דניס וילנב, שחקנים: איימי אדמס, ג'רמי רנר, מייקל סטולברג, פורסט וויטקר, ארה״ב 2016, 116 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה