ביקורת סרט: ״קרא לי בשמך״

אני מת על סרטים שנותנים ייצוג לנטייה המינית שלי ובאמת נורא מתרגש מזה שאנשים מכירים בקיומי, אבל אולי הגיע הזמן להפסיק עם זה. כולם כל כך להוטים להראות שהם אוהבים הומואים שניתנה לסרט הזה מועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט הטוב ביותר, זה כבר מביך.

נשמע שכולם התאהבו ב״קרא לי בשמך״, ואין ספק שזה באמת סרט נאה: הוא מתרחש בכפר יפהפה בצפון איטליה, השחקנים שלו חתיכים וחתיכות אחד אחת (לעזאזל, אפילו האבא) ולא לובשים כמעט שום דבר לאורך רוב זמן ההקרנה, כשהם כבר כן טורחים לשים על עצמם משהו הסטייל של כולם משגע, הצילום מדהים, הפסקול מענג, ועל פניו הכול מושלם. זו בדיוק הבעיה: הכול מושלם. אז איפה הסרט פה?

כולם פה יפים

משפחה עשירה, משכילה ומתוקה, שהייתה כנראה בלתי נסבלת בעליל לו היינו פוגשים בה בחיים האמיתיים, יוצאת לחופשת הקיץ המסורתית שלה בצפון איטליה. הבן הצעיר מתאהב באסיסטנט האמריקאי החתיך שבא לעזור לאבא, והם מנהלים רומן קיץ מתוק עד שהאמריקאי חוזר הביתה. אם אתם שואלים את עצמכם איפה הקונפליקט, אתם בסרט הלא נכון. אין פה קונפליקטים. מהזווית הזאת, הסרט כל כך משמים שזו כנראה האמירה שלו: דמיינו עולם ללא הומופוביה, ללא קשיים, שהבעיה היחידה בו היא שעונות השנה מתחלפות. כמעט אפשר לחשוב שלביים סרט פנטזיה זו בעצם אמירה פוליטית כנגד המצב הגרוע במציאות, אבל אפילו לשם הסרט לא הולך: אין לו שאיפות מעבר ללהיות חלום מתוק בהקיץ.

רגע, בעצם יש לו עוד שאיפה: לרגש אתכם. הוא ממש, ממש רוצה לרגש אתכם, והוא יסמן לכם בדיוק מתי ואתם תבכו, בסדר? אה, ובאמצע הוא גם קולט שהוא צריך לחרמן אתכם, אז למרות שלא הייתה שום כימיה מינית בין השחקנים עד אותה נקודה אתם תקבלו פתאום טונות של מתח מיני ותתחרמנו, אוקיי?

השחקנים, אגב, באמת טובים – במיוחד טימותי שאלאמה, שמגלם את הנער הצעיר ברגישות ובדיוק ועושה את המיטב עם החומר המועט שניתן לו. לשאר השחקנים באמת לא ניתן משהו לעבוד איתו – אתה ההורה המקבל, אתה התייר החתיך והגיי, את החברה הפוסטמה, ושכל אחד יישאר בקופסת הקרטון שלו, בלי בלגאנים, באנו להתחנף לצופים לא להקשות להם את החיים.

כמו כן, שני השחקנים הנ״ל סטרייטים, והשאלה אם זה בעייתי היא מבוך איום כל כך של פוליטיקלי קורקט שנעדיף לחזור לדבר על כמה הם חתיכים

ההתחנפות הזאת, אגב, נמשכת יותר משעתיים, וממצה את עצמה עוד לפני שהיא מתחילה, בזכות מערכה ראשונה ארוכה עד בלי די ומשמימה מאוד. המערכה השנייה עושה כל כך הרבה נעים שאתם כבר מתחילים להרגיש שמשהו לא בסדר, ואז מגיעה השלישית ונראה שהסרט עומד להיגמר אבל לא, הוא ממשיך, יש לנו נאום מרגש ומאולץ וקרינג׳י של האבא שנחשו מה גם הוא מקבל (אולי תרתי משמע), ובסוף אתם חושבים שזה נגמר אבל יש עוד קצת, עד שהכתוביות כבר רצות על המסך והסרט עדיין מסרב להתקפל ולשלוח אותנו הביתה, בתקווה שנהרהר בסימבוליזם העמוק שלו (וואו אפרסקים מסמלים מיניות וואו) או בקוביות של ארמי האמר (פה דווקא יש על מה לדבר) או שננסה להבין מה אמור להיות מקסים בשם שלו ואם יש לסצנה הזו איזו משמעות פואטית שחמקה מאתנו.

בשורה התחתונה, אי אפשר לומר ש״קרא לי בשמך״ לא מעלה נקודה חשובה: די משעמם לדבר על הומואים אם לא מניחים מראש שהעולם שונא אותם. אבל ראבק, אי אפשר לנהל ככה סרט. לא רק שהוא לא מכיל שום נקודת אחיזה שמשהו שמזכיר עלילה יכול להיתלות בה, אלא שהוא ממש מתחמק בכוונה מכל הזדמנות לפתח אחת. אפילו על הפרש הגילאים בין האמר לשאלאמה – האחרון בן 21 ומגלם בן 17, והשני מגלם בן 24 אבל במציאות בן 32 ונראה ככה – לא נאמרת מילה. פשוט מביך לחשוב מה היה קורה אם הבחור הצעיר היה בחורה, ואיך הקהל היה מגיב לסרט במקרה הזה. אבל אם אתם רוצים שיעשו לכם נעימי, ושתוכלו להשוויץ שראיתם את הסרט המדובר של התקופה + להביע בעקיפין שאתם ממש ממש נאורים (מי יודע, אולי תמצאו מישהו שזה עוד יעשה עליו רושם), זה בהחלט הסרט בשבילכם.

קרא לי בשמך / Call Me By Your Name, בימוי: לוקה גואדאנינו, 132 דקות, 2017. // דור בביוף



כתיבת תגובה