ביקורת סרט: "קפטן פנטסטיק"

קפטן"אמא שלכם מתה": כך מבשר בן לששת ילדיו את עובדת היותם חצי-יתומים, בעמידה יציבה ובמבט חתום ומרוחק. הוא אינו מונע מהם את הפרטים המעטים הידועים לו – התאבדות על ידי חתיכת ורידים – ועומד בשתיקה כשהם פורצים בבכי מפלח לבבות.

בן הוא לא אבא רגיל – אבל אורח החיים הכולל של משפחתו אינו רגיל אף הוא. הם חיים בבקתת עץ באמצע היער, צדים את ארוחותיהם, מתרחצים בנהר, מתחזקים כושר גופני מפחיד ומתאמנים בהגנה עצמית ובקילוף בשרם של בעלי חיים. מצד שני, הם גם קוראים דוסטויבסקי, שומעים באך ולומדים פיזיקה קוונטית; הם יודעים טוב מאוד איך באים ילדים לעולם כבר מהגיל בו הם בוגרים מספיק לתהות על כך; חוגגים את "יום נועם חומסקי" במקום את הקשקוש הדתי שהוא חג המולד; ומבינים שגילם לא הולך להקנות להם שום הנחות, ושהיחס שהם הולכים לזכות לו כבר מינקות הוא של מבוגרים לכל דבר.

פתיחתו של הסרט, המתרחשת ביערות, היא כנראה החלק המענג ביותר בו. הצילום יפהפה, הפסקול עדין והנופים עוצרי נשימה. אולם גם כשהמשפחה עוברת לעיר כדי להתגנב להלוויית האם המנוחה ולשנות אותה מן היסוד, רמת העשייה נשארת גבוהה ומוקפדת מאוד. העיר והיער נראים טוב באותה מידה בסרטו של מאט רוס.

עם זאת, הם שונים לחלוטין – והמפגש עם אורח החיים השונה של שאר הציוויליזציה מותיר את ששת הילדים המומים. השישה, אגב, הם שבט יפהפה להדהים של שחקנים מעולים וצעירים עד כאב, המובלים בהנהגתו של ויגו מורטנסן, שנראה כאן חתיך ונכון מאי פעם. ביצועי המשחק כאן – משבעת השחקנים הראשיים ועד לשחקני המשנה הקטנים ביותר – אמינים ביותר בהתחשב בנסיבות, כל כך אמינים שקל לשכוח להחמיא להם על זה.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

מסרטים כמו "קפטן פנטסטיק" נהוג לצאת עם תובנות – למשל, שידע בפיזיקה ובתרבות קלאסית לא יכין אותך לחיים האמיתיים, או שאורח החיים המודרני שלנו משמין, בזבזני וקפיטליסטי עד זוועה. כל זה נכון, אבל מאט רוס לא ממהר לקפוץ למסקנות כאלה. בכלל, סרטו הוא לא על מפגש בין שתי תרבויות שונות, אלא על זכותם של ההורים לגדל את ילדיהם כראות עיניהם, ועל הדרך הנכונה ביותר לעשות זאת. בסצנה מסוימת בסרט אחת מהבנות קוראת את "לוליטה" של נבוקוב, חמש שנים לפחות לפני שראוי שתעשה זאת, ומתבקשת לנתח אותו. היא מעירה בחוכמה כי כוחו הספר הוא ביכולתו לגרום לקורא לחוש הזדהות ורחמים כלפי מי שהוא, בגדול, סוטה מתועב על פי אמות המידה של החברה. הצופה מצייר מיידית במוחו את ההקבלה בינו לבין בן, אבל כל כך קשה לחוש רגשות קשים כלפיו. נכון, הוא יכול להיות אכזרי מאוד כלפי ילדיו, אבל האידיאליזם הקיצוני שלו לא אומר שהוא לא אוהב את ילדיו בכל נים ונים בנפשו. וחוץ מזה, במין הקבלה מוזרה, אני חשתי שה"טירונות" שבן עשה מהילדות שלהם כדי להכין אותם לחיים ביער היא לא שונה מאוד מהטירונות שכל אחד מאתנו צריך לעבור כדי לשרוד את החיים בעיר.

החיבה הזאת שהצופה חש כלפי בן הופכת את רגע המפנה נגדו לכואב מאוד – וזאת ההזדמנות של רוס להראות שהוא לא רגשן, לפחות לא באופן קיצוני, אבל שהוא גם ממש לא מפחד מרגש. בכלל, לאורך כמעט כל הסרט ניכרת קפדנות חסרת פשרות – בין אם זה לדבר עם פעוטות על סקס, לקנות לילדים כלי נשק או להראות עירום גברי מלא, אם צריך לעשות את זה, הסרט פשוט יעשה את זה – ובלי להיות מרוצה מעצמו כמי שאך ביצע פרובוקציה.

הסוף שלו מאכזב – הוא ארוך מדי ומגיע בפתאומיות רבה מדי, ושובר את תחושת חוסר הפשרות הנינוחה שמקנה שאר הסרט. עם זאת, הוא עונה רק על שאלה אחת שהסרט מעלה, ומותיר את השאר פתוחות – ועל כך מגיע לו צל"ש. הסרט הזה נותן לא מעט חומר למחשבה – האם הורים באמת מבינים שהם מעצבים במו ידיהם את חייהם של אנשים אחרים? האם יש להם בכלל את הזכות? מהי הדרך הנכונה להכין את הילדים לחייהם כבוגרים? ומתי נחצה הגבול? – אבל גם מעניק לא מעט חוויות רגשיות. ובאופן ראוי לציון, הוא מרגש לא ברמת הסצנה הבודדת אלא ברמת המכלול, ומציג דמויות נהדרות באמצעות שחקנים נהדרים, צילום נהדר וסטיילינג נהדר.

קפטן פנטסטיק, בימוי: מאט רוס, ארה"ב 2016, 118 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה