פוסט-בורקס: על ״הקפות״, סרטה של לי גילת

הקפות פוסטר הסרטזהו סרט קטן ומקסים שהכל צפוי בו, ובכל זאת הרשות נתונה להתרגש. הכל צפוי – מפני שהצופה מנחש בקלות את רוב נקודות המהפך המפתיעות בעלילה. אבל כשהן מתרחשות, הוא עדיין נהנה ממיני-קתרזיס, והרשות נתונה ליהנות מה"איך", מהביצוע, שהוא, בסופו של דבר, העיקר: הדמויות משכנעות ונוגעות ללב, מערכות היחסים מעניינות והדילמות מעוררות הזדהות.

העלילה נטועה ב"שכונה" מסורתית שתושביה ספרדים, לא-חשוב-מאיזו-עדה (כנראה מהעדה המרוקאית, כפי שנראה לעין אשכנזית בלתי מזוינת). זמן ההתרחשות לא לגמרי ברור: מצד אחד כולם לבושים בבגדים די עכשוויים, אך מצד שני אין רמז לפלאפונים או אפילו לטלוויזיה (!), וילדי השכונה עוסקים בקדחתנות במשחקי חצר וגגות. כמו כן, אף שאינם דתיים ממש (הבנות בגופיות), עיקר עניינם של הילדים הוא בלימוד תורה והכנה ל"הקפות", לצד משחקים אכזריים כמו "מורה רעה" (באמת יש דבר כזה?), שנראים, יותר מכל דבר אחר, כהכנת תשתית נפשית ליחסים סטייל "50 גוונים" לכשיתבגרו.

האב, שרברב קשה יום ששמו הסמלי הוא ניניו (ליאור אשכנזי הסקסי תמיד, גם במכנסי חריץ-אינסטלטור), משתוקק לילדים נוספים, אך אשתו מרת הנפש ושבעת האכזבות (אסי לוי העדינה והמשכנעת) מתרחקת ממנו וכומסת בליבה כעסים, פחדים וטראומות שגורמים לאי-הבנות ולכאב רב. גיבור הסרט הוא בנם, אהרון (אגם אוזלבו), הנבחר לבצע את "הקפת הזכות" עם ספר התורה. לאלה מבינינו שאינם מרבים לבלות בבית הכנסת יתברר שהקפה זו נחשבת לבעלת כוח מאגי הפותח ערוץ ישיר לריבונו של עולם לצורך בקשות חשובות, מה שמעניק לילד עוצמה ואחריות ומעמיד אותו בדילמה.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

אהרון, בעצם היותו בן יחיד, מסמל את ההיעדר: היעדר הילדים הנוספים, היעדר הקרבה הנפשית והפיזית בין הוריו, אי-מימושו של מושג "המשפחה הגדולה" והתקשורת הפגומה ביניהם. יופיו של הסרט הוא בהצגת הפגמים הללו בתמונות קטנות ואנושיות ולעתים מזומנות גם מצחיקות. למשל, חייבים לציין את "הילדה המתחזקת", בת השכנים ואחותה של הילדה שלבו של אהרון נוטה אחריה, שמקצינה סיטואציות עד גבולות האבסורד – במיוחד בסצנה המופתית בה היא מפרטת לאמה את זכויותיה על פי התורה במקרה שתתגרש.

אורי גבריאל מפתיע בתפקיד אנטי-טייפקאסט מרהיב – בדרך כלל הוא משובץ בדמות הקשוח, הטרוריסט או הנבל (אני עוד זוכרת איך פחדתי ללכת לבד בחושך אחרי שצפיתי ב"ביער, ביער" לפני שנים רבות), וכאן הוא משכנע להדהים כרב תמים וישר דרך המנהיג בחוכמה וברוב חסד את קהילתו הקטנה.

ועוד משהו קטן: אם תרצו לחזות בסצנה של תשוקה אמיתית, תמצאו כאן את תמונת התשוקה הכי מאופקת, מרומזת ומעודנת הזכורה לנו, ועם זאת כה אפקטיבית ויפה: הסצנה שבה האם מציעה לבעלה לתפור לו כפתור שניתק מחולצתו (הסמליות, הסמליות! הרי זוהי מעין הצעת פיוס – לתפור מחדש את הקרע, לחזור כביכול ל"תפקיד האישה" המסורתי), ותוך כדי כך נוגעת בצווארו בעדינות. המבט של ניניו לבדו מספיק כדי לגרום לנו להבין שנקודת הג'י ממוקמת בבית החזה, בצד שמאל.

הקפות / Encirclements, תסריט ובימוי: לי גילת, ישראל 2015, 96 דקות. // לאה רודיטי



2 תגובות

  1. מורן wrote:

    למה בורקס? זה מעליב. נראה לי מישהי כאן עפה על ליאור אשכנזי.

כתיבת תגובה