הפרעת קשב: "מוצאים את דורי", ביקורת סרט

מוצאים את דורי"מוצאים את דורי" הוא סרט שנוצר עבור (ואולי גם על ידי) דור הפרעות הקשב והריכוז. הוא לא פורץ בכך שום דרך – זוכרים את הטירוף שאחז ב"סרט לגו"? – אבל הוא כן מהראשונים שעושים את זה כמו שצריך. כלומר, מבינים שהפרעת קשב וריכוז היא לא רק פריימים עמוסים, קאטים מהירים ומיליון אטרקציות בכל סצנה, אלא משהו שצריך לאפיין את הגיבור עצמו. ובהפרעת הזיכרון של דורי, הדג(ה) הכחולה מ"מוצאים את נמו" שהזיכרון שלה מתאפס בכל כמה שניות, יש משהו דומה להחריד להפרעת קשב.

שאלת העלילה של הסיקוול הזה נפתרת די מהר – דורי (אלן דג'נרס בדיבוב נהדר להפתיע) משכנעת את נמו ואביו לחצות את האוקיינוס בשנית כדי לעזור לה לחפש את הוריה, ובכך פותחת פסטיבל שלם של אבידות ומציאות. היא מוצאת חבר מן העבר, אבל מאבדת את נמו; היא מוצאת את נמו, אבל מאבדת את החבר; היא מוצאת את ההורים, אבל מאבדת את נמו ואביו, וכן הלאה, כמו טיול שנתי מהסיוטים, או משפחה חרדית בקניון בעידן שלפני המצאת הסלולר. זה היה יכול להיות משעשע בפני עצמו אם זה לא היה מעצבן כל כך.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

למרבה המזל, זה האלמנט המעצבן היחיד בסרט. אפילו הפרעות הקשב שלו מטופלות כראוי. אובדן הזיכרון של דורי לעולם לא חוצה את הגבול בין משעשע וחינני לסיבה לגיטימית לכאפה; התסריט הצטייד מראש בסטוק שלם של בדיחות קרש מתוקות הקשורות אליו, המודבקות זו לזו בים של משחקי מילים שעובדים גרוע בתרגום, ולמרות שיש גם פן רציני לטיפול שלו בה, הוא אף פעם לא "עדיין אליס". בנוסף, בשל אופייה של הדמות, הפלאשבקים לעבר שלה מפוזרים באופן בלתי אחיד ובלתי צפוי לאורך הסרט, ולמרבה הפלא זה עובד מצוין. איכשהו, הזריקה החדה הזאת של הצופים מסצנת מרדף קצבית לפלאשבק רך מחזקת את האימפקט הרגשי ולא פוגעת בו, ולמרות שבכי כמו של "הקול בראש" לא יהיה כאן, הרגשנות המכובדת לגמרי נוכחת. (חוץ מזה, הפילטר הבהיר והמוזיקה המרגשת יהפכו גם סצנת מקלחת לסוחטת דמעות.) כמו כן, הפסקול של הסרט, פרי מוט ניצוח של תומאס ניומן, פשוט נפלא – מוקפד ומלא אופי מצד אחד, ויודע לא למשוך אליו את כל תשומת הלב מצד שני.

אבל הדבר שהופך את הסרט הזה לכיפי כל כך הוא ללא ספק דמויות המשנה. זו כבר נהייתה מסורת בסרטים מצוירים שדמויות המשנה גונבות את ההצגה, גם אם זמן המסך שלהן מסתכם בדקה אחת בלבד, אבל בדרך כלל הן פשוט לא חמודות, מצחיקות או חינניות כמו שהיוצרים משוכנעים שהן, אלא אם כן אתם ילדי גן. הפעם, לעומת זאת, הגלריה הנרחבת של דמויות משנה מהודקת להדהים. הן אחראיות על הצחוקים הפרועים ביותר שהסרט מעניק, ולעתים מספיק רק שיופיעו על המסך לשנייה אחת בלבד בלי לומר מילה כדי להיות אפקטיביות יותר מדבר שנינה מתוחכם. כל יצור ים שמופיע בשולי סצנה מוקפד ומשעשע, אבל ראויים לציון במיוחד בקי הציפור המשוגעת (מה יש לאמריקאים עם השם בקי?), וכלבי הים הרכושניים לאבן ההשתזפות שלהם.

בסופו של דבר, "מוצאים את דורי" הוא אמנם סרט קיץ מעולה, אבל הוא לא מגיע לסטנדרטים הגבוהים של קודמו, ולא מוכיח את עצמו כסרט זכיר באופן מיוחד. מה שכן, הוא מתוק ומבדר הן לילדים והן למבוגרים, ושוב, דמויות המשנה שלו כל כך טובות שהן לבדן שוות את מחיר הכרטיס.

מוצאים את דורי / Finding Dory, בימוי: אנדרו סטנטון, ארה"ב 2016, 103 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה