צוחקת מי שצוחקת אחרונה: "פלורנס פוסטר ג'נקינס", ביקורת סרט

פלורנסהסרט המבוסס על סיפור חייה של פלורנס פוסטר ג'נקינס, "הזמרת הנוראה ביותר בעולם", כלל אינו סרט על מוזיקה. הוא סרט על הגשמה עצמית, על אהבה לא קונבנציונלית ועל פרסום, שאין לו ולא כלום עם כישרון. הפן האחרון, שמבטא בצורה כה פוסט-מודרניסטית את ביטול הדיכוטומיה בין טוב ורע וגבוה ונמוך באמנות, בהחלט משקף את מה שרבים כיום קוראים לו בידור, למשל תוכניות של גילוי כישרונות שראשית שעשועיהן היא לעג לחסרי הכישרון וחסרי המודעות העצמית. פלורנס הייתה רעה, אבל היא הייתה רעה לתפארת. בכך, כמובן, הזמרת ילידת שנות ה-70 של המאה ה-19 הקדימה מאוד את זמנה.

הסרט שנכתב על פי סיפור חייה הוא סרט מצחיק עד שאגות בלתי נשלטות, מרגש ונפלא. מריל סטריפ מגלמת את פלורנס, ומבצעת בעצמה את כל קטעי הכאילו-אופרה, כולל הזיופים הנוראים, החריקות והצרחות במקום טונים גבוהים. יו גראנט, שמסוגל לעתים להיראות עצי ופוחלצי, מגיע כאן להבעת דקויות רגש עדינות מאוד בתפקיד בעלה, סיינט-קלייר בייפילד, שחקן שייקספירי כושל ו"מונולוגיסט" שמשתף פעולה עם אשתו, מעודד אותה בגחמותיה ומסתיר ממנה ביקורות גרועות. הוא מצליח לרגש באמת בהעתירו עליה חום ורוך, אף שאת לילותיו הוא מבלה בזרועות חברתו הצעירה (רבקה פרגוסון). אכן, נישואים מוצלחים יכולים להתבסס על שותפויות מוזרות למדי.

maxresdefault

מריל סטריפ, מתוך הסרט

פוסטר ג'נקינס, ילידת פנסילבניה, הייתה בת למשפחה עשירה ושאפה להפוך לזמרת, אך בשל התנגדות אביה לקריירה שבחרה היא ברחה מהבית בגיל צעיר ונישאה. בעלה הראשון וההולל הדביק אותה במחלת מין, שגרמה לה לצלקות, בעיות בריאות קשות ואיבוד שיערה. למעשה, גם היא וגם בעלה השני והאוהב סיינט-קלייר טענו שמה שהחזיק אותה בחיים זמן כה רב היה אהבתה למוזיקה. תוחלת החיים הממוצעת של מי שלקו בסיפיליס באותה תקופה הייתה לכל היותר 20 שנה, אבל פלורנס זכתה להגיע לשנות השבעים שלה ושרה בקונצרטים (סולד אאוט) עד שבועות אחדים לפני מותה.

ואכן, פלורנס הייתה חובבת מוזיקה ומצנטית של האמנות, טיפחה ותרמה כספים – לאחר שירשה את עושרו של אביה – והייתה  מוקפת בחוג ידידים שרבים מהם מהשורה הראשונה של עולם המוזיקה, כמו המאסטרו ארטורו טוסקניני. מריל סטריפ המגלמת אותה מצליחה להציג דמות שהיא מצד אחד נלעגת וחסרת מודעות עצמית, אך במקביל מעוררת כבוד ואמפתיה כאחד, מפני שאיננה דמות טראגית – אלא מי שחיה את חייה במלואם ושקעה בתחום שהיא אוהבת בצורה אותנטית ועמוקה.

סיימון הלברג, בתפקיד הפסנתרן המלווה של פלורנס קוזמה מקמון, מבצע כאן תפקיד פנינה קומי מבריק. חייבים לראות את פניו רבי ההבעה כשהוא שומע אותה שרה לראשונה, או את התקף הפאניקה שלו כשהוא מגלה שפלורנס שכרה את ה"קארנגי הול" להופעה חגיגית. אמירתה האמיצה "אנשים יכולים להגיד שלא ידעתי לשיר, אבל הם לא יכולים להגיד שלא שרתי" מבטאת יפה את הכריזמה והאופטימיות שלה. בסופו של דבר, פלורנס היא-היא שצחקה אחרונה.

פלורנס פוסטר ג'נקינס / Florence Foster Jenkins, בימוי: סטיבן פריירס, בריטניה 2016, 110 דקות. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה