ביקורת סרט: "תברח" לוחץ על נקודה רגישה

ההייפ סביב "תברח" הוא אחד הגדולים ביותר שנרשמו סביב סרט ב-2017 עד כה, בטח כשמדובר בסרט אימה: ביקורות מהללות, המוני צופים והכנסות עצומות של כמעט 200 מיליון דולר על תקשיב של פחות מ-5 מיליון דולר. אבל זה גם הייפ שקשה להאמין לו באמת: הוא מגיע אלינו מארצות הברית, ושם כולם כל כך מבוהלים מעצמם שכמעט כל סרט על החוויה של השחורים תזכה אוטומטית לשבחים מצד המבקרים הלבנים. למרבה האירוניה, על זה בדיוק הסרט מדבר. למרבה המזל, זה באמת סרט מצוין.

כריס (דניאל קאלויה – הבריטי, אגב) הוא צלם היוצא עם בחורה לבנה בשם רוז (אליסון וויליאמס הזכורה מ"בנות") לסוף שבוע אצל הוריה, הגרים באחוזה מפוארת ומבודדת. המשפחה, היא מרגיעה אותו, ליברלית מאוד – מסוג האנשים ש"היו מצביעים לאובמה בפעם השלישית לו היו יכולים". כשהוא מגיע לשם, מתברר לו שההורים אכן מסבירי פנים ונחושים להראות שאינם גזענים. למעשה, הם נחושים כל כך שזה כבר נעשה לא נעים. ואז קורים דברים לא נעימים באופן הרבה יותר מפורש, וכריס מתחיל לקלוט שהוא חייב לברוח משם – ומהר.

מתוך הסרט

נעים לגלות שכסרט אימה, "תברח" מצליח למתוח, להפחיד ולהצחיק במינונים כמעט מושלמים. הבנייה האיטית של המתח באמצעות אינספור סצנות קריפיות נעשית בדיוק בקצב הנכון, הסצנות המפחידות באמת מפחידות (אל דאגה, אין יותר מדי תמונות זוועה), וההפוגות הקומיות אפקטיביות מאוד ומגיעות בדיוק ברגעים הנכונים. הסרט גם נתמך בצילום נעים ובביצועי משחק נהדרים, בעיקר זה של קאלויה, שמצליח לשדר פחד מוסווה באופן פשוט מצוין. והכי טוב? הוא יודע לאזן יפה בין הסצנות הסוריאליסטיות ("אמנותיות") לכל השאר, ולשבץ את ההפרעות הסגנוניות כך שתהיינה מרעננות ולא תלושות (למשל, סצנות הבינגו וההפינוזה המהממות). הפגם המשמעותי היחיד בסרט מהבחינה הזו הוא המערכה האחרונה שלו – אחרי בנייה כל כך ארוכה, היא מרגישה מעט חפוזה ועניינית מדי, ומגיעה אחרי שלל טוויסטים שאף אחד מהם לא היה מפתיע באמת. מצד שני, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה חשבתי שסרט צריך להיות ארוך יותר, אז זו לא ביקורת נוראה מדי.

אבל "תברח" לא הפך ללהיט בזכות היותו סרט אימה מצוין, אלא כי הוא לחץ על נקודה רגישה. לצופים הישראליים אולי יהיה קשה לתפוש בדיוק עד כמה רגישה היא, וכדי לפתור את העניין הזה אפשר פשוט לדמיין שכריס הוא לא שחור אלא ערבי, ושמשפחתה של רוז היא לא אמריקאית מהפרברים אלא מצביעי מרצ מרמת אביב. הגזענות בסרט לא מגיעה מצד רד-נקס, פנאטים דתיים או קבוצות דומות, אלא מצד האליטה הנאורה כביכול, שכל כך נחושה להוכיח שהיא לא גזענית שהיא הופכת לגזענית מהכיוון השני. כריס הוא בחור שחור גדול ובנוי, אבל בניגוד למה שאפשר לצפות, הוא לא מאיים כאן על אף אחד, אלא להפך – חש מאוים בעצמו מפני הכול וכולם. "אני נהיה לחוץ כשיש מסביבי יותר מדי לבנים", הוא אומר לעוזרת הבית השחורה של המשפחה, וזה משפט כל כך לא תקין פוליטית (שוב, מהצד השני) שהכנות שלו שוברת לב.

וזה לא שהסרט כל כך נאור – הוא בעצמו חוטא בהסתכלות דיכוטומית על היחסים בין הגזעים, כשכל הרעים בו הם בהכרח לבנים – אבל אפשר להסתכל על זה כעל חלק מהמסר שלו: החשדנות הטבועה בלבנים ובשחורים כאחד מפני השונים מהם. מצד שני, הוא כן בוחר צד, וגם כאן קשה להאשים אותו – לא רק כי הוא נכתב ובוים על ידי במאי שחור שרצה לחלוק עם העולם את נקודת מבטו, אלא כי הוא מבהיר יפה את עמדתו. כל הסרט כולו היה שווה בשביל רגע אחד קצר שמגיע לקראת הסוף, ומבהיר בדיוק עד כמה בעייתי המצב של השחורים בארה"ב, עד כמה רקוב ולא הגיוני – ועד כמה השחורים כבר קיבלו אותו כמציאות שאין טעם להתווכח איתה. הסרט לא מתעכב על הרגע המטלטל הזה, אבל הוא זה שממשיך להדהד בראש אחרי הצפייה, והופך את "תברח" לאחת ההצהרות הפוליטיות הכי חזקות שראיתי בקולנוע עד היום.

תברח / Get Out, בימוי: ג'ורדן פיל, ארה"ב 2017, 104 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה