מילפיות נואשות: "שלום, קוראים לי דוריס", ביקורת סרט

b873241d"שלום, קוראים לי דוריס" הוא שיר הלל ליכולות המשחק הנהדרות של סאלי פילד. פילד בת ה-70 חוזרת בסרט זה לדמויות הטלוויזיוניות הקומיות אותן גילמה בראשית דרכה, והיא מוכיחה, שוב, שגם תפקידים קומיים דורשים יכולות משחק גבוהות, ואולי אף גבוהות יותר מאשר בתפקידים "רציניים".

הסרט מתאר את חייה הקטנים של דוריס, מנהלת חשבונות בחברה בינונית, אישה בגיל העמידה פלוס שחייה סובבים סביב השתתפות בחוגים, בהרצאות ומשחקי קלפים עם שתי חברות קרובות. אה כן, וגם סביב איסוף כפייתי של חפצים לא נחוצים בעליל, מה שהיינו מכנים "אגרנות". באחד הבקרים של חייה המשעממים היא "זוכה" להצטופף במעלית עם עלם חמודות בשם ג'ו, המחמיא לה על משקפיה באקט שנתפס בעיניה כפלירטוט. בתור התחלה של רצף נסים ונפלאות (=צירופי מקרים, שלהם, לא פעם, תורמת דוריס בעצמה), ג'ו מתגלה כבוס החדש של דוריס. מכאן הצופה מוכנס לתודעה של דוריס באמצעות המחשה של מה שעובר בראשה, וכשהמציאות דופקת על דלתות הדמיון, או יותר נכון, כשהצופה מוחזר לסצינת המקור, מתברר הניגוד לא רק בין הדמיון למציאות – אלא גם בין התקווה לאכזבה של דוריס. הודות לעובדה שהסרט עמוס מצבים ותגובות קומיים, ייסוריה אלה ואחרים של דוריס עטופים הומור, אבל שום הומור לא יכול באמת לכסות על אכזבה.

במסגרת תחביבה לפקידת הרצאות (עם כיבוד חינם בלבד!), דוריס מקבלת אומץ לעשות שינוי בחייה, ולו רק בכדי למצוא חן בעיניו של ג'ו, אותו סימנה כמטרה "אפשרית" – זאת כאמור לאחר שלמדה מפי הגורו התורן ש-impossible  משמעו I am possible. השינוי של דוריס כולל בגדים זוהרים וקבלת עצות מנכדתה בת ה-13 של חברתה הטובה רוז. דוריס מאמצת את טעמו המוסיקלי של ג'ו ולאחר שהיא פוגשת אותו ב"צירוף מקרים" בהופעת הלהקה האהובה עליו, והופכת להיות ידידה טובה, אוזן קשבת וסד תמיכה לו ולחבריו הצעירים והאופנתיים מווליאמסבורג. כל זה מעורר את דוריס לחיים, מכניס בה אנרגיה ורוחות חדשות יחד עם (עוד) המון דמיונות ופנטזיות לגבי הקשר ביניהם. עם זאת, לכל שינוי יש מחיר, וגם היא לא מתחמקת מלשלמו.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

(ספוילר בפסקה הבאה) הסרט לא מתעלם מחובתו להעמיד את דוריס במקום, אבל נראה שהוא לא לגמרי שלם עם זה. כשדוריס כבר נכונה לעשות שינוי אמיתי, לא רק במראה החיצוני אלא בכל חייה, חבריה לעבודה מתקשים לקבל את דוריס החדשה. זה בא לידי ביטוי גם בסיום: רגע אחרי שדוריס יורדת במעלית ממקום עבודתה במטרה לא לשוב לשם יותר, ג'ו קורא לה. מה רצה לומר לה – נשאר כסוף פתוח הנתון לפרשנויות. במלים אחרות, היוצרים לא יכלו לתת לדוריס לעבור תהליך פנימי ללא התקווה שהיחסים עם ג'ו אכן יתרחשו – וחבל. כי גם אם בעידן המילפיות יחסים שכאלה אינם מחזה נדיר, רומן בין ג'ו הצעיר והאופנתי לבין דוריס הצבעונית אך מיושנת (שלא לומר תמוהה משהו) לא נשמע כמו משהו שיתרום למי מהדמויות, ואולי היה עדיף לו להישאר בגלגלי מוחה של דוריס בלבד. כלומר, מה שיצר את האפקט הקומי בסרט, זה שמתייחס בעיקר לחוסר התמצאותה של דוריס ברזי המאה ה-21 ובחייהם של צעירים, הופך להיות אבן נגף במימושו של הרומן החד-צדדי הזה. כמו שאומרים במחוזותינו: זה לא הגיל, זה התרגיל.

הסרט הזה, מעבר להיבט הקומי המשובח שלו (אם מתעלמים מכמות הכאב שעומדת מאחורי כל הצחוק הזה, כמובן), מקים לתחיה את סאלי פילד, שדי נשכחה בשנים האחרונות, למרות פעילותה הקולנועית והטלוויזיונית. זה הסרט של סאלי. סרט שמחזיר לתודעה את השחקנית המוכשרת והמרגשת, שלמרות התמיכה הטובה של השחקנים לצידה, ממלאת אותו בכל חזותה וישותה, ומשכנעת במאת האחוזים שהיא-היא דוריס. ומבחינתי, לא צריך יותר מזה. פילד גם מוכיחה ששחקנית הוליוודית בגילה יכולה להחזיק סרט שלם ומוצלח על כתפיה הלא מנותחות, שהבעות פנים הן חלק בלתי נפרד מעולם המשחק האיכותי ולכן בוטוקס וכדומה די מיותרים במקצוע, ושליכולת משחק אין באמת גיל.

בשורה התחתונה: סרט מקסים, מרגש, קומי-טרגי ומלא מלא אנרגיות.

וגרוטאות.

“שלום, קוראים לי דוריס”, בימוי: מייקל שואוולטר, שחקנים: סאלי פילד, מקס גרינפלד, טיין דיילי, ארה"ב 2015, 96 דקות. // רג'ינה אנדרסון



כתיבת תגובה