מקוריות זה אוברייטד: ״היטמן – סוכן 47״, ביקורת סרט


1016S2Rאין בסרט הזה סצנה מקורית אחת, ולמרות זאת הוא מענג. למעשה, אולי דווקא מפני שחלקים מסוימים בו מזכירים קטעי עלילות וסצינות מסרטים אחרים, נכסי צאן ברזל של פעולה ומד"ב, הוא מצליח לשחק עם ציפיות הצופים – לעתים מפריך אותן באופן מפתיע ולעתים מרשה להם לנחש חלק מהפתרון ולצפות את הצעד הבא.

זה מתחיל עוד בדמות הראשית שלנו, סוכן בעל יכולות על שהונדס גנטית להיות רוצח מושלם וחסר רגשות – הרי עוד בימי שוורצנגר העליזים פגשנו את המתנקש המתוכנת או הרובוטי שאי אפשר לברוח ממנו. ואכן, לאורך כמה דקות בתחילת הסרט, כמעט אפשר לטעות ולחשוב שנכנסנו שוב ל"שליחות קטלנית". אם אנחנו זוכרים נכון, ג'ון סמית' (זכארי קינטו, הזכור מתפקידו כ"היהודי הדוב" ב"ממזרים חסרי כבוד") אפילו אמר את המשפט האלמותי Come with me if you want to live, כאילו אין זכויות יוצרים בעולם.

אבל כדי שהציפיות שלנו יתבדו אנו צריכים להכיר היטב את הז'אנר, והסרט משתעשע, כאמור, עם ההיכרות המוקדמת הזו, כך שאנחנו יכולים להוסיף עוד נדבך משחקי במהלך הצפייה: אה, הנה סצנת הכניסה לבניין השמור עם הנשק דרך מכונת השיקוף ב"מטריקס", והנה אופציית התקיפה של השבויים המובסים ב"חולית" (ואגב, יורגן פרוכנאו, הלא הוא הדוכס לטו מ"חולית", מופיע גם כאן בתפקידון קטנטן).

העלילה, בקווים כלליים ותוך ניסיון הרואי שלא לעשות ספוילר: קטיה ואן דיס (בגילומה של השחקנית והדוגמנית הבריטית האנה וור) הופכת למטרה של רוצח-על מיומן בגלל קשר שטיבו עדיין אינו ידוע לה לפרויקט יצירת הרוצחים המהונדסים. היא מנסה לשרוד בעזרתו של לוחם אחר תוך ניסיון להתחקות אחר סודות מעברה הקשורים לפרויקט הזה. בין לבין יש גם נבל-על שמנסה, כמובן, להשתלט על העולם, אם כי לפי אורח חייו המתבודד – הוא לא יוצא לעולם מחדרו המוגן שבו הוא שוהה לבדו, מוקף שומרי ראש, כדי שאיש לא יוכל להתנקש בחייו – לא ברור בשביל מה הוא צריך את העולם. כמה הוא כבר יוכל ליהנות ממנו שם בחדר? טוב, לא חשוב.

עוד שאלת תם היא למה בכל הסרטים על אינטליגנציות-על, פיתוחים גנטיים מתקדמים ופיתרונות לסודות הקיום המאבק בין הטוב לרע צריך להתבצע בפורמט כה פרימיטיבי כמו יריות. אם יש לגיבורים יכולות כל כך מפותחות של צפיית פעולות האויב שגובלות בראיית העתיד, למה יכולות הניתוח והתכנון שלהם באות לידי ביטוי בעיקר במכות מסוגננות ובקליעות מדויקות? כפי שניסחה זאת בצורה מדויקת סבתי עליה השלום, שצפתה פעם בסרט פעולה בטלוויזיה בתמיהה תמימה: "הם יורים – ולא פוגעים. הוא יורה – ופוגע". כך שתיעול חלק גדול מיכולותיו של סוכן 47 לפגיעות ירי מדויקות שבעזרתן הוא מחסל עשרות תוקפים הוא קצת פשטני ומצומצם לתיאור אינטליגנציית העל, בדיוק כפי שהיה יותר הגיוני שגם שרלוק הולמס או סוכני המטריקס יפתרו בעיות בעזרת תוכנות מתוחכמות או משחק שחמט. אבל אם הם מעדיפים אגרופים, מה לנו כי נלין על רוצח שמכות ויריות הן אצלו חלק מדרישות ההתאמה לתפקיד?

חלק גדול מכוח המשיכה של הסרט נובע מקסמו הבלתי מעורער של סוכן 47, רופרט פרנד ("הומלנד"), בחור יפה תואר להפליא, ומיכולתו לשדר קור רובוטי לא אנושי (יכולת שהוא עשה בה שימוש מושכל גם ב"הנער בפיג'מת הפסים"). בכלל, הקסם של דמויות חסרות רגש הפועלות רק על פי היגיון קר, במיוחד כשהן משודכות למראה נאה, והניסיון לעורר בהן זיק של אנושיות, ידועים ואפקטיביים עוד מאז מיסטר ספוק של "מסע בין כוכבים". כאן הניסיון של קטיה לחפש את הצד האנושי והמוסרי בנפשו של הרוצח המתוכנת הוא ממוקדי העניין העיקריים בסרט.

אם יש משהו שאפשר ללמוד מ"היטמן – סוכן 47", זה שמקוריות היא אוברייטד. הוא אמנם לא עתיר בהיגיון, ועל הברקות אין מה לדבר, אבל כשמדובר על כיף – הוא לחלוטין מספק את הסחורה.

היטמן – סוכן 47, במאי: אלכסנדר באך, ארה"ב 2015, 96 דקות. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה