בראש טוב: ״הקול בראש״, ביקורת סרט

הקול בראש פוסטר הסרטלא בכל יום מגיע סרט שכבר בדקות הראשונות שלו נחשפת העבודה המחשבתית הרבה שדרשה יצירתו. קליפורניה הנחרבת של "סן אנדראס" בבירור עלתה לא מעט; ב"פיץ' פרפקט 2" השקיעו בפסקול עתיר להיטים; ב"מרגלת" המאמץ העיקרי היה לדחוף כמה שיותר בדיחות לכל סצנה; ו"הפמליה", טוב, הוא סתם התבסס על הסדרה. אבל תוך כדי הצפייה ב"הקול בראש", הלהיט החדש והמוצדק של פיקסאר, אי אפשר שלא לדמיין את אנשי הצוות יושבים וחושבים כיצד לייצג ויזואלית, למשל, את הזיכרון לטווח ארוך, או את תהליך היווצרותם של חלומות. שלא לדבר בכלל על ההחלטות הקשות יותר, ההכרחיות להשלמת הקונספט הבסיסי של הסרט: כיצד פועל מוחנו? מהו תפקידם של הרגשות בפעולתו? מהם חלקם של הזיכרונות בבניית אופיינו? ואיך זה, לעזאזל, שאנחנו מצליחים לשרוד למרות היותנו חבית מבעבעת של דחפים סותרים?

הקול בראש 2

מתוך הסרט

הדמות הראשית שלנו היא לכאורה ריילי, ילדה בת 11 שעוברת למורת רוחה לסן פרנסיסקו, ובכך נקרעת ממרחב הנוחות שלה: מביתה האהוב, מחבריה, מהעיסוק בתחביביה ומהזמן הפנוי שהוריה יכלו להקדיש לה. למרבה האירוניה, ריילי דווקא פחות מעניינת אותנו – מי שמעניינים אותנו הם רגשותיה. כוכבי הסרט האמיתיים, שזוכים לרוב זמן המסך, הם חמשת הרגשות של ריילי, שהם חמשת הרגשות הבסיסיים אצל כל בני האדם (לפי הסרט; אמרנו לכם כבר שהחלטות קשות נדרשו להתקבל): שמחה, עצב, כעס, גועל ופחד. בלי לספיילר, נאמר רק שבעקבות מחלוקת שפורצת בין הרגשות קורית תאונה שמכניסה את ריילי לדיכאון, וכדי להחזיר את המצב לקדמותו נאלצות שמחה ועצב לצאת למסע ארוך בתוככי מוחה של ריילי.

כאמור, הדבר החשוב ביותר בסרט אינו האנימציה, ההומור או הרגעים המרגשים – אף כי כולם מבוצעים בו נהדר – אלא הבסיס המחשבתי שהוא נשען עליו. הבסיס הזה איתן להפתיע, וכל פיסה חדשה ממנו שנחשפת מלווה בחדווה ובהפתעה מענגות (למשל, הייצוגים המבריקים של זרם התודעה, של העובדות מול הדעות ושל החבר הדמיוני מהילדות). הסרט אמנם מעט דל בעלילה, אבל המרכז שלו הוא התחנות השונות המרכיבות את המסע, ולמרות הלחץ הרב שמופעל על הדמויות לסיימו, פשוט לא תרצו שהוא ייגמר.

מכיוון שהסרט לא מתרחש בעולם שלנו, האנימציה יכלה להרשות לעצמה חופש פעולה רב. וכך, בעוד שכעס נראה כאילו יצא מפרסומת של מפעל הפיס, הסצנה המתרחשת במרחבי הדמיון דרשה אומץ מטורף מהיוצרים, והמראה הכללי של הסרט ילדותי, פנטנסטי ומאוד זוהר ונוצץ – מרענן למדי, בהתחשב בכך שהיעד המשותף לרוב סרטי האנימציה כיום – לייצג ויזואלית את העולם שלנו בדרך המדויקת ביותר – הפך ללא רלוונטי.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

התסריט לא שוכח לפזר בדיחות אפקטיביות, אם כי, שוב, על החיוך המתמיד שמלווה את הצפייה אחראי בעיקר המימוש המצוין של הקונספט המבריק, והרגעים המרגשים אמנם מעט קיטשיים אבל עושים את עבודתם. פס הקול הנהדר, בהלחנתו של מייקל גיאצ'ינו, מוסיף לאווירה ולתחושה הפנטסטית.

מדובר באחד מסרטי האנימציה המשובחים ביותר של השנים האחרונות, וללא ספק הנועז והמרשים ביותר מבחינת הרעיון שלו והדרך בה הוא ממומש. הצפייה בו מיועדת למבוגרים לא פחות מאשר לילדים, אך מעניין היה לראות מה היה קורה לתוצר הסופי אם היה מופקד בידיו של במאי אחר, או אם לא היה מדובר בסרט ילדים אלא בסרט למבוגרים לכל דבר. לא מדובר רק על הייצוג של נושאים שהדיון בהם בלתי אפשרי בסרט ילדים, כמו סקס או התמכרויות, אלא גם ממש בסגנונו: למשל, הצגתם של הזיכרונות מהעבר, שיכלה להיות הרבה פחות קיטשית. כך או כך, מדובר בסרט שאסור לפספס, בין אם אתם ילדים או מבוגרים, ושיש לקוות שנזכה לעוד הרבה כמותו.

הקול בראש / Inside Out, בימוי: פיט דוקטר, דיבוב: איימי פוהלר, ביל היידר, לואיס בלאק, מינדי קאלינג, פיליס סמית', ארה"ב 2015, 94 דקות. // דור בביוף



תגובה אחת

  1. דנית wrote:

    אני לא הולכת לסרטים מצוירים בדרך כלל, חשבתי שזה רק לילדים – אולי ניתן צ'אנס.

כתיבת תגובה