מישהו למות איתו: "It Follows", ביקורת סרט

It-Follows-Movie-Posterנתחיל מהסוף: ההבטחות התממשו במלואן. "It Follows", סרטו השני של הבמאי האמריקאי דיוויד רוברט מיטשל, הוא לא רק סרט האימה הטוב ביותר של השנה, הוא גם כנראה הסרט הטוב ביותר של השנה, נקודה.

ג'יי (מייקה מונרו) בת ה-19 היא מתבגרת טיפוסית שעומדת בפני תחילת לימודיה בקולג'. בינתיים היא מעבירה את הזמן עם אחותה ושלושה חברים טובים שלהן, ויוצאת עם בחור חמוד שנראה לא מזיק. חייה השלווים הופכים לסיוט כשמתברר שכשהיא והבחור קיימו יחסי מין, הוא העביר אליה קללה מסתורית, ועכשיו לאן שלא תלך תעקוב אחריה באיטיות אך בעקשנות דמות זדונית שמבקשת את נשמתה. הדרך היחידה להיפטר מהיצור, שלובש ופושט צורות שונות, היא לשכב עם מישהו אחר – אם כי גם זה לא מובטח, כי ברגע שהיצור מחסל את הקורבן הנוכחי שלו, הוא יורד בשרשרת בחזרה למי שהדביק אותו.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

הסרט דל מאוד בתמונות זוועה, מוותר כמעט לחלוטין על הקפצות ומשחק עם חוקי הז'אנר לפי צרכיו; הוא לא מודע לעצמו, הוא לא הומוריסטי, ואין בו טוויסט שהופך אותו על פיו. ועדיין, הוא פשוט מפחיד. ההפחדה שלו משתקפת היטב במצב החרדה המתמדת שבה נתונה ג'יי, אבל הפרנויה שלה מועברת גם אל הצופים, והם נושאים בה בדיוק באותה מידה. כל אחד יכול להיות המפלצת, והיא יכולה לצוץ מכל מקום: אי אפשר לעצור את העיניים מלסקור את שדה הראייה ללא הפסקה, אי אפשר שלא להסתכל אחורה כל כמה צעדים. למעשה, הסרט משתף את הצופים ברמה גדולה כל כך שלפעמים הם קולטים את הסכנה המתקרבת לא רק לפני שהדמויות מבחינות בה, אלא גם ללא שהן מבחינות בה בכלל. האיפוק הזה מיוצג גם בפסקול המטריד והמהפנט של Disasterpiece: הסינת'ים שלו חורכים את האוויר, אבל בדיוק כמו הליכתה של המפלצת, הקצב שלו לא מואץ, אלא מתון וקבוע.

ויזואלית, מדובר ביצירה שניכר בה שהיא עוצבה להיות יפהפייה. לרוברט מיטשל יש סגנון אחיד, מובחן ובשל, שמתאפיין במינימליזם מדויק, בשוטים נקיים ובצלילות שיש בה מן החלומיות. עם זאת, העובדה שהסרט מטריד אין בה כדי לומר שפלטת הצבעים שלו מוגבלת לגווני אפור וכחול, והעריכה האיטית נקטעת לפעמים ברצף צילומי אווירה מהירים (שנראה מעט מגושם, למען האמת). יש כאן לא תמונה אחת ולא שתיים שנצרבו במוחי לא רק בגלל המטען הרגשי שלהן או תפקודן העלילתי, אלא כי הן פשוט מושלמות ויזואלית ברמה שקשה לנשוא.

גם הכתיבה לא נופלת מהסטנדרטים הגבוהים: הדיאלוגים מדויקים אך אמינים במשלבם, כפלי המשמעות הרבים שמקופלים בהם מענגים ויחסי המתח-הרפיה מחושבים. לא חסרים חורים בעלילה (שדווקא ניתן היה לתקן בעבודה לא מאוד קשה), אבל הם לא פוגמים בחוויית הצפייה, שדי מוותרת, בסופו של דבר, על הסברים – כי סיוטים לא מסבירים את עצמם, הם פשוט קורים.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

אולם גולת הכותרת של הסרט בעיניי הוא המשמעויות הסימבוליות שלו – או, אם לדייק, מספר האופנים הרב שבהם ניתן לפרש אותו. "It Follows" ניחן לא רק באיכויות של סרט קאלט אלא גם בקסם ובעושר התמטי של אחד כזה, ויוכיחו זאת עשרות מאמרי הפירושים וההתדיינויות שנכתבו עליו. אפשר להסתכל עליו במישור השטוח ביותר, אולם כל כך ברור שהבמאי כיוון לצפייה אחרת בו – בין אם זו רמת העשייה הגבוהה או הציטוטים הספרותיים המרמזים שנשתלו בו.

ברגע שצוללים לעולם הרעיוני של הסרט, הדבר המתבקש ביותר הוא להסתכל עליו כמשל על מחלות מין. אולם הראייה הזו לא רק פשטנית, אלא גם לא ממש נכונה; מדובר בסרט על מתבגרים, וככזה, ברור שיש בו סקס, אבל הסקס הוא רק כלי, לא מטרה. כשמנסים לחשוב עמוק יותר, עוד ועוד רבדים של הסרט נפתחים כמו מניפה, והם פשוט יפהפיים. (ספוילרים מכאן ועד סוף הפסקה) הבמאי סירב להצדיק פרשנות מסוימת על פני אחרת, אבל הודה שהתמה המרכזית של הסרט היא היותנו בני תמותה, או, ליתר דיוק, הפחד מהמוות, שנתמכת בתמה המשנית של תהליך ההתבגרות. ההידבקות אמנם נעשית באמצעות סקס, שהוא מעשה בוגר, אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה של ג'יי; חייה הפכו לסיוט סתם ככה, ללא שום הצדקה. הצורה הראשונה שלובשת המפלצת, שמסמנת את המוות הנושף בעורפנו כל הזמן, היא של אישה זקנה בכותונת בית-חולים; ההפך הגמור מג'יי, נערה צעירה ויפה. התגובה הראשונה של הנדבקים בקללה היא רגרסיה – שיחה רגשנית לאבא במקרה של הקורבן הראשון, חזרה לבית של ההורים במקרה של החבר של ג'יי, או נסיעה על אופני ילדים לגן שעשועים במקרה של ג'יי עצמה. אולם בסופו של דבר הם מבינים שהם חייבים להתמודד עם המפלצת, ושהדרך הפרקטית היחידה לברוח מהמוות היא להיות בתזוזה מתמדת. וכמובן, הפירוש העמוק ביותר, יפהפה עד דמעות: ג'יי פתחה את עצמה לסכנה באמצעות הסקס, אבל זה ממש לא סרט המעודד התנזרות – להפך: האהבה והסקס הם הדרכים היחידות שבהן אפשר לברוח מהמוות, להיות מוגנים ולחיות באמת. בסוף הסרט, כשג'יי וחברה פול הולכים יד-ביד והמפלצת מאחוריהם, הם כלל לא מסתכלים עליה: אמנם אין דרך לברוח מהמוות, אבל אפשר לברוח מהפחד ממנו אם חולקים אותו עם מישהו אחר.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

(ספוילרים מכאן ועד סוף הפסקה) משמעויות סימבוליות נוספות זרועות בסרט: למשל, העובדה שכולו מאוכלס במתבגרים בלבד, או הצורך של בני נוער לעשות סקס מתוך פחד מ"הדבר", שיכול להיות לחץ חברתי, הצורך באהבה, הרצון להיפטר מהבתולים או להתבגר ועוד. אבל אם כבר הזהרנו מפני ספוילרים, כדאי לשבח גם כמה אמצעים סגנוניים אחרים שהבמאי משתמש בהם כדאי להדק את אווירת האי-נוחות, למשל התקופה הלא-ברורה בה מתרחש הסרט. מצד אחד ישנם ספרים אלקטרוניים עתידניים בצורה של מראת-צדפה; מצד שני, ישנן טלוויזיות ישנות שמקרינות רק סרטים בשחור לבן, ועל הכביש נוסעים באחווה רכבים חדישים ומכוניות וינטג' שמורות. גם עונות השנה נזילות: בסצנה אחת ג'יי רוחצת בברכה החיצונית, ובבאה אחריה היא לבושה במעיל עבה. שלא לדבר בכלל על הדרך המרומזת-עד-קיצוניות שבה נמסרים לנו פרטי מידע מסוימים, למשל עובדת מותו של אביה של ג'יי: הוא לא נוכח; האם, שעדיין לא התגברה על אובדנו, אלכוהוליסטית; ובסצנת הבריכה, המפלצת לובשת את הצורה שלו (מה שמסביר את סירובה של ג'יי לתאר לאחותה איך היא נראית).

הדבר המרגש ביותר בסרט הוא האופן בו הוא נפתח בפני הצופה בהדרגה ככל שהוא חושב עליו יותר. זהו סרט אימה שנשאר איתך גם הרבה אחרי הצפייה, אבל לא רק כי פחדת ממנו, אלא כי הוא נתן לך חומר למחשבה; הוא שעשוע שמהנה לצפות בו, אבל גם חידה שכיף לפצח – שילוב מאוזן ונדיר בין בידור לבין איכות. כמו "הדבר", הוא לא יעזוב אתכם – אבל אתם תרגישו צורך לחלוק אותו עם אחרים, ולו רק כי קשה לשמור סוד גדול כל כך לעצמכם.

משהו עוקב אחריי / It Follows, בימוי: דיוויד רוברט מיטשל, ארה"ב 2015, 100 דקות. // דור בביוף



תגובה אחת

  1. אלישע wrote:

    סוף סוף ביקורת אינטיליגנטית ועמוקה
    תודה!

כתיבת תגובה