ביקורת סרט: האם "ג'קי" יקנה לנטלי פורטמן אוסקר שני?

"ג'קי" הוא מסוג הסרטים שנשארים אתכם עוד ימים לאחר הצפייה, ואולי אף יותר מכך – משנים במידה רבה את ההתרשמות ואופן הזיכרון של אירועים ודמויות ידועות. הסרט מבטיח את פיענוח דמותה של ג'קלין קנדי, מהאייקונים הידועים של המאה ה-20 – אישה שהפכה לסמל, היוותה השראה וזכתה לחיקויים אופנתיים אינספור. בתחילה נוצרת תמיהה מסוימת על הבחירה להתמקד רק באותם ימים ספורים שלאחר רצח בעלה, נשיא ארה"ב ג'ון קנדי. הזוהי ג'קי? האם אפשר לצמצם את דמותה הזוהרת, השאפתנית, המחייכת, אשת הנשיא שהיוותה מיזוג מושלם בין "האישה היפה שלצדו" לבין "הנסיכה מחצר המלכות קמלוט" לאותן 48 שעות שלאחר הרצח ותכנון ההלוויה? אבל התסריט והמשחק המופתי של נטלי פורטמן משכנעים שאכן מדובר בקפסולת זמן מייצגת שמעבירה תמצית בהירה ומרוכזת של דמותה של ג'קלין קנדי.

הבמאי הצעיר פאבלו לרין לקח לעצמו בסרטו הקודם "נרודה" יד חופשית מול מלאך ההיסטוריה, אבל כאן הוא לא רק נצמד מאוד לעובדות ההיסטוריות – הוא כמעט מצליח להסביר מהו זיכרון אנושי היסטורי. וזיכרון הוא מודעות לאופן שבו אירוע מסוים ואדם מסוים נתפסים בתקשורת של זמנו. במילים אחרות – ג'קלין קנדי מוצגת כאן כאשה שמבינה היטב מהי תדמית ומהי עיתונות, בעידן שבו תקשורת ההמונים הוויזואלית אך החלה להנץ עם שידורי הטלוויזיה.

מתוך הסרט

סיפור המסגרת הוא ראיון עיתונאי שנערך עם ג'קי, ובו פורטמן, בהיגוי מוזר מעט ובקול מלחשש ורך, מפרידה בין מה שהיא רוצה שייזכר ויסופר ובין מה שהציבור לא צריך לדעת. למשל, היא פוסלת למראיין את המשפט "היא מדליקה עוד סיגריה", מפני שהיא לא מעשנת – כך היא מבהירה תוך שהיא יונקת מהסיגריה שלה. כלומר, הפרסונה שלה לא מעשנת, והיא לא תיתן לעובדות להשפיע על הדימוי הציבורי. המודעות לפרסונה הציבורית ולמחיר הרגשי שהיא משלמת בעבורה ("אבל בכל זאת, הייתי אשתו של נשיא. יש נשים שמשלמות הרבה יותר על הרבה פחות") היא למעשה המפתח העיקרי לפענוח דמותה החידתית.

הסרט חושף את נקודות העוצמה והטראגיות בדמותה – לפני הולדת שני ילדיה קנדי איבדה בהריון אחד את עוברה, ובהריון השני תינוקה נפטר שעות אחדות לאחר הלידה ("הוא חי בדיוק מספיק כדי שאתאהב בו"). עם זאת, הוא עוקב ומדגיש באכזריות את התכנון המקדים של כל נאום וכל צילום ואת המודעות המתמדת לתדמית שמתחזים לספונטניות. במילים אחרות, פאבלו לרין משכיל להציג את ג'קי כדמות מורכבת, מסקרנת ועתירת רבדים.

את מבנהו המקוטע במתכוון של הסרט, ש"קופץ" בין העבר הקרוב לאותם ימים שלאחר הרצח, מלווה פסקול אינטימי, מאופק ומרשים של מיקה לוי, הידועה בשם הבמה שלה "מיקאצ'ו", שזכה בפני עצמו לשבחים רבים. הסרט מועמד לכמה פרסי אוסקר, ביניהם לפרס השחקנית הטובה ביותר – ולא יהיה זה מפתיע, ואף לא לא-ראוי, אם פורטמן אכן תזכה בו.

ג'קי / Jackie, בימוי: פבלו לרין, ארה"ב 2016, 99 דקות. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה