סרט ילדים על מלחמה בניהיליזם: "קובו: אגדה של סמוראי", ביקורת סרט

KUBO-heבבתי הקולנוע בישראל מוקרן כרגע סרט אנימציה משוגע לחלוטין המיועד למבוגרים, והוא כל כך טוב שלא תמצאו שום תירוץ לא לראות אותו. ולא, אני לא מדבר על "מסיבת נקניקיות" – אלא על "קובו".

מתחת לשם הגנרי ("אגדה של סמוראי"!) ולטריילר הלא-מסקרן מסתתרת עבודה נוספת של אולפן האנימציה "לייקה", שאחראי על "פארנואמן" ו"הקופסונים", וגם על "קורליין", סרט האנימציה האהוב עליי ביותר אי פעם. אם השם הזה אומר לכם משהו, אתם יודעים שכדאי לצפות פחות לסרט הרפתקאות לילדים, ויותר ליצירת אנימציה בעלת קהל יעד לא מוגדר, שתבדר, תרתק וגם תפחיד ילדים ומבוגרים כאחד. "קובו" מספק את הסחורה – ועוד משאיר עודף.

העלילה היא דווקא החלק החלש ביותר בו. היא מתרחשת ביפן העתיקה, ומובלת על ידי קובו (בקולו של ארט פרקינסון), המתגורר עם אמו הדיכאונית במערה על צוק ליד הים. בעוד היא נשארת בבית לאורך רוב היום ומעמידה פנים שהיא ואזה, קובו יוצא העירה עם דפי נייר ומעלה מופע אוריגמי המספר סיפור הרפתקאות מפותל ורב-תהפוכות כדי לפרנס את המשפחה. לאמו אין בעיה עם זה שהוא יוצא העירה לבד, אבל היא אוסרת עליו בתוקף להישאר בחוץ אחרי החשכה – מחשש שסבו המרושע, מלך הירח, שעקר את אחת משתי עיניו כשהיה תינוק, יבוא להשלים את המלאכה. כשהוא מפר כמובן את האיסור ונשאר בחוץ אחרי החשכה, הוא מותקף על ידי שתי האחיות המרושעות של אמו (שתיהן בקולה של רוני מארה). הדרך היחידה להילחם בהן היא להתמגן ולמצוא את החרב הבלתי שבירה, השריון הבלתי חדיר והקסדה הבלתי מנוצחת. כלומר, להיכנס למה שנראה כמו אחד מסיפורי האגדה שלו-עצמו – ולצאת ממנו כמנצח.

אפי. מתוך הסרט

אפי. מתוך הסרט

ההיגיון הפנימי של הסרט הוא אחד הדברים היפים ביותר בו. האוריגמי של קובו, למשל, הוא לא רק קיפולי נייר – אלא דמויות נייר שמתעוררות לחיים באורח קסם וללא שום הסבר. בני הלוויה שלו למסע הן קופה בשם מאנקי (שרליז ת'רון) וסמוראי-חרק בשם ביטל (מת'יו מקונוהי), וגם זה לא מוסבר. דברים מוזרים ממשיכים לקרות – למשל, אנשים משנים צורה לחיות – והסרט מתייחס לכך בטבעיות גדולה כל כך שזה אפילו לא נראה מוזר. זוהי דוגמה מופלאה לכוח השכנוע המפתיע של הדמיון הפרוע, חסר הגבולות – טירוף צבעוני ומוחלט כל כך שאי אפשר שלא פשוט ללכת שבי אחריו.

עוד אחד מהדברים המדהימים ביותר בסרט הוא האנימציה – סטופ-מושן סדיסטי היורד לפרטי-פרטים שקשה אפילו לדמיין. הבובה של קובו, למשל, מסוגלת לעטות 45 מיליון הבעות פנים שונות. אם כי מדהים עוד יותר כמה זה לא שינה לי – כן, אחלה סטופ-מושן, בוא נמשיך הלאה. לייקה עינו את עצמם מרצונם החופשי, והצופה הממוצע בקושי ישים לב.

מה שעושה את הסרט למה שהוא הוא האווירה – אווירת אגדה גותית, אוריינטלית וקסומה, שלא מפחדת להרוג את ההורים ולשלוח את הילדים למסע הישרדות מצמרר לחיים ולמוות. היא נתמכת על ידי פסקול מעולה, דיבובים יוצאים מן הכלל ותועפות של רגישות, אבל בעיקר על ידי אמינות רגשית מפתיעה. אנחנו אולי לא יוצאים למסעות מסוכנים עם קופה וחרק עצום, אבל ככה בדיוק מרגישה הילדות – מסע עצום, מסקרן, מרגש ומפחיד שאתה יוציא אליו לגמרי לבד, ושלא לגמרי ברור לך איך תצלח אותו ומה בכלל יהיה הצעד הבא שלך. ואכן, למרות שכל חץ הומוריסטי של התסריט פוגע בול במטרה, החוזק של הסרט הוא דווקא במישור הרגשי. רבע שעה אל תוכו כבר הייתה סצנה שהרטיבה את עיניי, ובקרב הסופי כבר הייתי מעוך לגמרי.

לא מפחד להפחיד. מתוך הסרט

לא מפחד להפחיד. מתוך הסרט

"קובו" הוא סרט אמיץ כי הוא לא מפחד להפחיד – האחיות המרושעות של האם הפחידו אפילו אותי – אבל בעיקר כי הוא לא מפחד להיות רציני. כאמור, יש בו קטעים מצחיקים, אבל הוא סיפור אגדה אפי נטול מודעות עצמית (זה דווקא דבר טוב, מרענן כמעט), שלא מפחד לדבר על נושאים רציניים. לעזאזל, זה סרט ילדים על מלחמה בניהיליזם! הרעים בסרט הפכו לכאלה מתוך אמונה שאהבה היא חולשה, שהעולם הוא מקום אכזר וחסר תקווה, שלשום דבר אין משמעות. קובו נאלץ להילחם בתפישת העולם הזה כשהוא רק ילד – ועוד ילד שאביו מת כשהיה קטן, ואמו נהרגת עוד באקספוזיציה. הוא מתמודד גם עם ההתעקשות הנוראה לסחוב את העבר לתוך העתיד, ועם המאבק לצאת מתוך טביעת האצבע של הורינו ולפתח אישיות עצמאית. בקיצור, יותר משסצנת הקרב היא דו-קרב לחיים ולמוות, היא בעצם דיבייט.

זה לא סרט מושלם, בעיקר מבחינת עיצוב העלילה והדמויות, אבל הוא יצירה אמיצה, מצמררת ומרגשת, שמונגשת לילדים באמצעות המדיום אך מכוונת להורים באמצעות המסר. בקיצור, סרט שמיועד לאין-גיל – כי את המסע הזה כולנו עוברים, ילדים ומבוגרים כאחד.

קובו: אגדה של סמוראי, במאי: טראוויס נייט, ארה"ב 2016, 101 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה