ביקורת סרט: "לה לה לנד" מתעלה על כל הציפיות

la-la-landאם אתם פה, אתם בטח מטפחים בעצמכם ציפיות ענק מהסרט הזה, אז בואו נחתוך ישר לעניין: "לה לה לנד" הוא הסרט הכי טוב שראיתי בקולנוע מזה חודשים, אם לא ב-2016 כולה. הוא פצצה מהממת של אנרגיה, מוזיקה, אהבה ודמיון שהעלתה לי דמעות בעיניים כבר בסיקוונס הפתיחה – לא כי הוא עצוב, אלא כי מזמן לא ראיתי משהו כל כך נהדר. וגם אם הוא לא חף מפגמים, אין שום סיבה בעולם שצריכה לגרום לכם לא לפנות את הלו"ז להיום בערב וללכת לראות אותו על מסך גדול.

דמיאן שאזל נטש את האינטנסיביות הרגשית של "וויפלאש" לטובת סרט שונה בתכלית – שהצבעוניות שלו חוגגת את החיים, שהמוזיקה שבו משמחת ולא מלחיצה, ושגם הרגעים המשוננים שלו מסורסים כדי שלא יגרמו לשריטה. זה נשמע כמו כניעה למיינסטרים, ובמובן מסוים, באמת קשה לדמיין את הסרט הזה, שמזכיר באווירתו גרסה מודרנית של "גריז", לא הופך ללהיט ענק וכובש לבבות. מצד שני, "לה לה לנד" מספק כל כך כי הוא הגשמה טוטאלית של חזון קולנועי ייחודי ומרהיב – ואם ברגעים הקונפורמיסטיים שלו עולה החשד שהוא סתם נכנע לקומוניקטיביות, מיד לאחר מכן מגיעים רגעים נפלאים של דמיון משולח רסן שמוחקים אותו לחלוטין. התקציב פה הוגדל פי עשרה, משלושה לשלושים מיליון דולר, וזה בהחלט ניכר, אבל השינוי בסדרי הגודל התחיל לא שם – אלא בתוך הראש של שאזל.

ריאן גוסלינג ואמה סטון מגלמים פסנתרן ג'אז ושחקנית בתחילת דרכם השואפים לכבוש את אל-איי, ובינתיים מסתפקים בדיי-ג'ובס קצת משפילים – ובאהבה המלבלבת ביניהם, כמובן. שניהם סוחטים מעצמם את מלוא הקסם האישי, מלוא החדות והרומנטיקה והניצוץ בעיניים, וזה מהפנט. ריאן גוסלינג הוא אמנם שחקן בעל מנעד די מוגבל שמסוגל לשחק רק את עצמו, אבל פה זה כל מה שנדרש ממנו; אמה סטון בולעת את העולם בעיני הענק שלה, שגורמות לבמבי להיראות סיני, ולמרות שהיא מגלמת פה דמות שפויה לחלוטין, יש בה-עצמה משהו שגורם לכל חיוך תמים להיראות קצת מטורף.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

לא מזיקה גם העובדה שהם כנראה הגבר והאישה הנאים ביותר בהוליווד, אבל זה רק חלק מתמונה גדולה יותר – הסרט הזה הוא הדבר הכי אלגנטי בעולם. זה הדבר הכי לא-מציאותי בו, יותר מסיפור האהבה המוגזם או מצירופי המקרים בעלילה – אפילו כשסטון מחטטת בתיק שלה כדי לחפש דבר-מה היא אלגנטית יותר ממה שאתם תהיו בכל ימי חייכם. השחקנים כאן לא זזים, אלא ממש רוקדים – כאילו מדובר בכוריאוגרפיה שלמה של שעתיים-וקצת. ואלוהים, כל כך כיף להסתכל על זה.

גם נאמברים אמיתיים של ריקוד יש פה, והם מצולמים ומבוימים בדרך שרק במאי מבריק עם תקציב נאה יכול לעשות – בוואן-שוטים ארוכים ומרהיבים, שעפים לשמיים ונוחתים לקרקע, צוללים מתחת-למים ואז עולים מעל לפני השטח, או סתם מסתחררים סביב הרקדנים בלי לאבד פוקוס אפילו לשנייה. והמוזיקה – המוזיקה! ג'סטין הורוביץ כתב פסקול מהמם שמפגין יכולות מלודיות, הרמוניות ותזמורתיות אדירות, בעיקר מבחינת משחק יצירתי עם חומר גלם איכותי אך מצומצם. השירים כיפיים וקליטים, הביצועים של סטון וגוסלינג כובשים באמינותם – אבל את ההצגה גונבת פה ההלחנה של הקטעים הג׳אזיים-קלאסיים. גם כשמדובר בסולו-פסנתר וגם כשמצטרפת אליו תזמורת של 95 נגנים, העידון, הדיוק והרגישות של הפסקול הופכים אותו לחוויה נהדרת העומדת בפני עצמה.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

כל הטוב הזה מסנוור, אבל "לה לה לנד" הוא לא סרט מושלם – המערכה השנייה שלו קצת ארוכה מדי, והמשבר הצפוי מגיע ללא הכנה מראש, נחווה בשטחיות ומקופל מהר מדי. בכלל, זה הפספוס העיקרי של  הסרט – בין כל הפיל-גוד הזה מסתתרים רגע או שניים בעלי פוטנציאל עצום, שנשאר לא מפותח כדי שהמשקל שלהם לא יעיב על השמחה הכללית. וחבל – יכולנו להמשיך בדיוק על אותו מסלול, אבל לתת משקל גדול יותר למשבר הפנימי שאמה סטון עוברת כשהיא נכנעת למחשבה האיומה שאולי היא פשוט לא מוכשרת מספיק, לא טובה מספיק, לא משנה מה היא תעשה; אולי היא פשוט מאלה שנועדו לחלום – ואז להתבגר ולהמשיך הלאה לחיים נורמליים כאחד האדם. הרגע הזה נמשך שלוש שניות בדיוק, אבל גם המשבר של פטרישה ארקט בסוף של "התבגרות" קיבל זמן מסך של שניות בודדות – ועדיין ריסק את הלב לרסיסים והפך לרגע הזכור ביותר מהסרט. ובכלל, היה אפשר להוסיף קצת יותר עומק לשתי הדמויות או לספר עליהן יותר. הן מקסימות והכול, אבל עדיין נושאות על כתפיהן בלבד סרט שלם.

(ספוילר במשך הפסקה הבאה) מצד שני, למרות הרדידות הזאת, הסרט כן מעביר מסר מעניין: אפשר להציב את ההגשמה העצמית מעל האהבה ברשימת העדיפויות ועדיין להיות מאושר. סיקוונס הסיום בו סטון מדמיינת איך חייה, על עברם ועל עתידם, היו נראים לו לא הייתה נפרדת מגוסלינג הוא מוחץ לב בצורה בלתי רגילה, ועדיין, כשהוא נגמר, שתי הדמויות ממשיכות בחייהן במידה מספקת של סיפוק. זה לא מסר חדשני – אפילו וודי אלן שיחק על הקלף הזה ב״קפה סוסייטי״, שמכל בחינה אחרת היה עייף מאוד – אבל כשהוא בא בסיומו של סרט רומנטי כל כך, הוא כמעט משמש כרגע של התפכחות: לא רק שגם קרייריסטים יכולים להיות מאושרים, אלא שהסרט בו צפינו הרגע בכלל לא היה על אהבה – אלא על הגשמה עצמית.

בלי קשר לזה ובהסתכלות רחבה יותר, אפשר לראות את הוויתור של שאזל על רגע פוצע או על מידה של עומק כחלק מתכנית העל שלו – ליצור סרט יפהפה, מקסים ומשמח. לצורך התכנית הזאת הוא נוקט בכל אצבעי רלוונטי, כמו ויתור על אחידות (טלפונים סלולריים מופיעים ונעלמים ללא הסבר כאילו אנחנו מזגזגים בקביעות בין הפיפטיז ושנות האלפיים), הקשר (הסולו האחרון של סטון מספר סיפור די תלוש) או מציאותיות (אחד מהרגעים הנפלאים ביותר כולל פזילה אל עבר הפנטזיה). אבל היי – זה עובד. הסרט הזה עשה לי טוב על הלב ובכל שאר איברי הגוף. אז הדבר היחיד שאני יכול לומר לשאזל הוא תודה.

לה לה לנד / La La Land, במאי: דמיאן שאזל, ארה"ב 2016, 128 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה