ביקורת סרט: ״מבוך השקרים״

מבוך השקרים פוסטר הסרטבגרמניה המערבית של אחרי המלחמה הדעה הרווחת בקרב האוכלוסייה והשלטון כאחד היא שפשעי הנאצים שייכים לעבר ושזהו נושא שאין לדון בו. חיילי האס-אס פשטו את מדיהם וחזרו באין מפריע להיות אזרחים מן השורה; העבר הוכחש ונחשב לתעמולה של האומות המנצחות. למעלה מעשרה מיליון נאצים היו בגרמניה, אך אחרי המלחמה כולם פתאום היו מתנגדי המשטר. ילדי הדור השני לא ידעו דבר על מעשי הוריהם.

לידיו של יוהאן רדמן (אלכסנדר פהלינג), תובע בעל עקרונות ובלתי מתפשר, מגיעים מסמכי אס-אס מאושוויץ המתעדים את שגרת הרציחות בידי "החיילים הפשוטים" – יום, שעה, מי נרצח, בידי מי ולמה, בקרירות ובסדר גרמני אופיינים. רדמן, שעד כה עסק בעבירות תנועה, אינו יכול להפנות את מבטו, ובתמיכתו של משפטן יהודי שניצל מידי הנאצים ותומך בחשיפה של פשעי המלחמה הוא מתחיל בחקירה שמטרתה חשיפת האמת והעמדה לדין של חיילי האס-אס ששירתו באושוויץ, אותם גרמנים רגילים שרק ביצעו פקודות.

זהו אינו סרט דוקומנטרי, ויש בו המון עיגולי פינות ונקיטת חופש עלילתי (דמותו של רדמן מייצגת למעשה שלושה תובעים שונים שחקרו את הפרשה), אבל הוא מספר סיפור חשוב וכואב ומתמודד באומץ עם חטאי העבר הגרמני. החתירה לאמת נתקלת במסך שקרים, שיתופי פעולה סודיים והאשמות בבגידה, ומחייבת גם התמודדות עם העבר המשפחתי האישי של הדור השני בגרמניה. במישור האישי, כל אלה מביאים את רדמן לסף שבירה וגובים ממנו מחיר שעליו לשלם, ובמישור ההיסטורי כך פולסה הדרך ל"משפטי אושוויץ", בהם העומדו למשפט על פי החוק הגרמני חיילים שנמנו על הדרג השני והשלישי של האס-אס. כפי שנאמר גם בסרט, אין עונש הולם למה שנעשה באושוויץ, אבל הדרך היחידה להתמודד עם הפשע הזה הוא לספר את שאירע שם למען הקורבנות המתים, למען הניצולים החיים, ויותר מכול – למען כולנו. כי ידיעת העבר אולי כואבת, אבל בלעדיה לא יכול להיות עתיד טוב יותר.

מבוך השקרים / Im Labyrinth des Schweigens, בימוי: ג'וליו ריצ'רלי, גרמניה 2014, 120 דקות. // אסנת שגב



כתיבת תגובה