פריחה מאוחרת: ״פרחים לאנה״, ביקורת סרט

פרחים לאנה פוסטר הסרטלפעמים כל מה שנדרש כדי לזעזע את שגרת החיים שלך הוא זר פרחים; כך מגלה אנה (נגורה ארנבורו), קבלנית בניין שמקבלת בכל יום חמישי זר פרחים מושקע ממוען אנונימי. נקודת הצבע הססגונית הזו בלב חיי השגרה האפורים מאירה את הפגמים שבנישואיה וגורמת לה לבחון את חייה מחדש, אולם גם בצד השני מתחוללת דרמה לא פשוטה החושפת את מערכת היחסים הרקובה בין אמו ואשתו של המוען המסתורי (איטזיאר איזפורו ואיטזיאר איטוניו, בהתאמה).

נקודת המוצא המעניינת אך הצנועה הזו של זרי פרחים לא מצופים נשמעת כמו רעיון טוב לסיפור קצר, ואכן, לוקח ל"פרחים לאנה" הרבה מאוד זמן להוכיח שיכול להתפתח ממנה גם סרט עלילתי באורך מלא. בכלל, לא מדובר בסרט לחסרי הסבלנות; קצב ההתקדמות שלו איטי מאוד, איטי עד לייגע לפעמים, והוא לא משובץ באמרות שפר או ניחן בצילומים יפהפיים במיוחד כדי להקל על הצופה. הטון כבד ומלנכולי עוד לפני שקורה משהו שיצדיק את זה, הדמויות נראות משעממות, ולניסיון לפצח מהי השפה ההזויה הזו שדוברים השחקנים קל להסיח את הדעת (התשובה, אגב, היא בסקית).

מתוך הסרט

מתוך הסרט

התפנית לא מתבשרת עם אירוע ספציפי ולא מלווה בשום רגע של הארה. לאט לאט, כמו מניפה שנפרשת, נחשפים המיתרים עליהם פורטת העלילה שמשילה את רזונה לטובת מורכבות מפתיעה. תשכחו מהפרחים ומהמטאפוריות-בחצי-שקל שלהם; לסרט הזה יש סיפור הרבה יותר מעניין לספר על התמודדות עם אובדן, הישארות הזיכרון וניכוסו של המוות, כולל מסקנה יפה ובוגרת. ההתקדמות בצורת המשפך שלו משמעותה אמנם מחסור מהדהד ברגעי שיא, אבל זה לגמרי לא אומר שהיא מסרסת את הסרט מאיפקט רגשי מכובד, ועם סצנת הסיום מתבהר שזה לא היה סתם תרגיל קולנועי; זהו אמנם סרט איטי ומהורהר, אבל לגמרי יש לו מה להגיד.

פרחים לאנה / Loreak, בימוי: ג'ון גריאנו וחוזה מארי גואנגה, ספרד 2014, 99 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה