ביקורת סרט: האם ״מואנה״ באמת נאור כמו שדיסני חושבים שהוא?

 הסרטים המצוירים של דיסני בונים עולם שלם וקוהרנטי, עם חוקיות פנימית שמתכתבת בצורות שונות עם העולם האמיתי – או לפחות הלא מצויר. לפעמים הציורים יכולים אפילו להכתיב אופנה וסטנדרטי יופי למציאות – ראו מקרה "נסיכות דיסני", וכבר נכתב לא מעט על מבנה הגוף האנורקסי, על לבנוניות העור הנסיכותית האופיינית וכן הלאה. כך שסרט דיסני שבמרכזו נערה לא-לבנה בעליל, עם מאפיינים אתניים ויזואליים בולטים כמו שיער שחור מתולתל, ועוד כזו היוצאת להציל את בני עמה באומץ ובלי לחכות לאיזה נסיך אידיוט שינשק אותה או משהו – מיד עורר אצלי בחדווה את הפמיניסטית הפנימית.

ואומנם מואנה החביבה, המתגוררת באי מרוחק, היא אמיצה וכהה כמובטח, אבל הנה עוד כמה דברים שתוכלנה נשמות צעירות ותמימות (הרי בסרט ילדים עסקינן) ללמוד על העולם: ראשית, סבתה החביבה של גיבורתנו מואנה, המספרת לילדים מיתוסים עתיקים ומפחידים למדי, נחשבת ל"משוגעת הכפר". הזקנה המשוגעת רוקדת לה לקצב הגלים על שפת הים, רחמנא לצלן! אכן, במקום שהמשיגנע תסרוג גרביים לחיילים או תשכב כצמח באיזה בית אבות בציפייה לפנסיה של ניצולי שואה או משהו, אשה בגילה מעזה לצחוק, לספר סיפורים ולרקוד! באמת מוזרה. מזל שאין באי פסיכיאטר מחוזי. מואנה, כשאר הילדים, קשורה לסבתה ואוהבת אותה, וסיפוריה של הסבתא מניעים את העלילה ומעודדים את שאיפת המרחקים של מואנה. אבל היחס של המבוגרים שונה לגמרי, והוא ה"נורמטיבי". כמו כן, מואנה היא בתו של ראש השבט, הצ'יף, ואמורה להנהיג את השבט בעתיד – כי השלטון עובר בירושה, ומה זה בכלל דמוקרטיה?

מתוך הסרט

מתוך הסרט

אבל נעזוב פוליטיקה, הרי זה סרט ילדים, ונגיד רק כמה מילים על מבנה הגוף של הדמויות המצוירות: הצ'יף הוא גבר רחב גרם בצורה מפחידה מאוד. אכן, גם בעולם הממשי יש לגברים רבים יתרון לגובה ולרוחב על פני נשים, אבל רחב פי ארבעה?! הטורסו הגברי ענק בצורה מאיימת למדי, ועוד לא הגענו לדמות הראשית האחרת, "האל-למחצה" מאווי, ענק עם עיניים סמוכות מאוד זו לזו וקלסתר פנים שאינו מרמז על אינטליגנציה יתרה. ברוך השם שליהודים אין חצאי אלים. בכלל, לא ברור כיצד נסחף לאחרונה העולם הפילמאי אחר חצאי-אלים ממיתוסים עממיים שונים, כמו למשל איזה בריון שמסתובב עם פטיש  או מאווי הנ"ל, שכוחו נובע מקרס-דיג ענק שמאפשר לו להחליף צורה. "בלי הקרס שלי אני שום דבר", אומר מאווי בסרט, כשלצדו הנערה הקטנה האוספת שוב ושוב קונכיות-ענק ורודות – האם זה סמל פאלי או שזה רק הראש המלוכלך שלי?

הסרט בנוי, כאמור, סביב ניסיונותיה של מואנה להציל את הכפר שלה מכיליון – פרי הקוקוס משחיר, היבולים נובלים, הטבע גווע. אבל מי אשם? לפי המיתוס – הדי מסורבל ומשעמם, יסלחו לי חצאי-האלים – מאווי השובב גנב את הלב של אלה ירוקה ועצומה, ועל מואנה להחזיר את הלב, שהוא מין אבן ירוקה, לאלה העטורה דשא ופרחים. כלומר, מי שקלקל את הטבע הוא כוח טבע סמי-אלוהי, ולא חלילה בני האדם שזורקים ניילונים לים, שורפים נפט כאילו אין מחר, מטנפים את הטבע בערימות זבל, מגדלים תירס תעשייתי מהונדס, כורתים את יערות הגשם ומחזקים את אפקט החממה. פספוס. במבי, לפחות, יצר מודעות לאכזריות הציד.

מואנה המסכנה צריכה להילחם כאן בשודדי ים שהם בעצם אגוזי קוקוס (בסצינה שהזכירה לי לא מעט את "עולם המים" של קווין קוסטנר) ובהר געש אימתני, כשהיא חמושה רק באומץ לב, בחצי-אל סרבן וילדותי ובדמות משנה חביבה של תרנגול טיפשון. אגב, יש כאן הברקה חמודה ומשעשעת: הדמויות המקועקעות על כתפיו האדירות של מאווי מקבלות חיים בפני עצמן ומגיבות למתרחש.

למרות החולשות, יש בסרט גם נקודות אור רבות. הצבעוניות מרהיבה, המוזיקה נפלאה והשירים זוכים לביצועים נאים. ובכלל, באופן עקרוני, אנחנו מסירים את הכובע בפני ילדות אמיצות החולמות על מרחבים – אז למרות הכל, בשורה התחתונה גם אנחנו בעד מואנה.

מואנה / Moana, בימוי: רון קלמנטס, ג'ון מסקר, ארה״ב 2016, 113 דקות. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה