ביקורת סרט: קסבייה דולן מאכזב עם סרטו החדש ״מאמי״

מאמי פוסטר הסרטקסבייה דולן מעולם לא היה אדם מעודן במיוחד – לא בחייו, לא בסרטיו ואפילו לא בקצב בו הוא משחרר אותם: בגיל 25 רשומים ברזומה של הבחור כבר חמישה סרטים, כשעל הכתיבה, הבימוי, ההפקה, גילום התפקיד הראשי ועיצוב התלבושות של הראשון היה אמון כבר בגיל 19. (ומה שמדהים הוא שהסרט הזה, "הרגתי את אמא שלי", הוא סרט לא מושלם אמנם, אך יוצא דופן – יוצא דופן בקטע שערורייתי – בבגרותו, בכנותו ובאומץ שלו.) אבל "מאמי" (Mommy, תעשו לעצמכם טובה), סרטו החמישי באורך מלא והמצליח ביותר בקריירה שלו עד כה קופתית וביקורתית כאחד, לוקח את חוסר העידון הזה לאקסטרים. חוץ מעורו הזך כחלב של השחקן הראשי, אין דבר אחד מעודן בסרט הזה, אך נראה שאני בין היחידים שמצאו את הנקודה הזו כאשמה בכמעט כל מעידותיו של הסרט הזה – ויש לא מעט.

כתוביות הפתיחה, למשל. עוד לא התחלנו, וכבר מוטלות עלינו כתוביות פתיחה ארוכות, מעייפות ומיותרות לחלוטין שמתאימות יותר לסרט מדע בדיוני. נכון, כדי שהאקדח יירה במערכה השלישית צריך להציג אותו כבר בראשונה, אבל אני יכול לחשוב על לפחות חמש דרכים מעודנות יותר לעשות זאת. מייד עם העילמותן של כתוביות הפתיחה, חוסר העידון מכה שנית: הסרט צולם כמעט לכל אורכו ב35 מ"מ הפופולארי להפליא (זה כבר לא מגניב כשכולם עושים את זה) בפורמט של 1:1. עוד לא הספקתי לומר 1:1, וכבר חשבתם לבטח על שני דברים ברורים הקשורים בו, המתממשים בסרט במלואם: הראשון הוא האווירה האלקסטרופובית והלחוצה אך הכנה שהוא יוצר; השנייה, הציפייה שהוא יתרחב בשלב כלשהו, בסצנות מאושרות במיוחד. דבר אחד נוסף, עם זאת, לא הוזכר בשום ביקורת שקראתי עליו, והוא שהסרט נראה כאילו צולם באינסטגרם. נו טוב. שוב, מה שנראה לרוב הצופים מבריק השאיר עליי רושם של תרגיל שחוק בקולנוע, או – גרוע באותה מידה – גימיק ותו לא.

מאמי מתוך הסרט 2

משמעותית פחות טוב מסרטיו הקודמים של דולן. מתוך הסרט

ושלא נדבר בכלל על הפסקול – דולן היה מודע לכך שעיצוב התלבושות שלו כאן מזעזע, והדבר נעשה בבירור בכוונה תחילה, אבל אי אפשר לומר את אותו הדבר על הפסקול. הרצף המביך של הלהיטים הגדולים שלכולנו כבר נמאס לשמוע המותאים לסצנות שונות באופן שאין מילה אחרת לתארו מלבד פארודי צרם לי כמו ששום פסקול לא צרם לי מעולם. קשה לבחור שיא אחד, אבל אם הייתם מתעקשים הייתי מציין את הסצנה בה הנער המופרע שלנו רוכב על הסקייטבורד שלו ושומע מוזיקת ראפ רועשת, וברקע מתנגן ללא כל סיבה השיר הזה.

החדשות הטובות הן שסוף סוף העלילה של דולן הצליחה להדביק את העיצוב האומנותי. בעוד סרטו Heartbeats, למשל, היה דל בתוכן אך מרהיב בצורה, כאן שני האלמנטים מתאזנים, ואף אחד מהם אינו בולט. דולן עדיין מסרב לבנות את סרטיו לפי שלד עלילתי יציב, והם עדיין ארוכים הרבה יותר ממה שהם אמורים להיות; אבל גם היופי של השוטים מצטמצם, ויש פחות ממה להתפעל.

אבל זה בסדר, כי לאנטואן-אוליבר פילון בן ה17 יש מספיק יופי בשביל שלושה סרטים, לא אחד. ברצינות, הילד הזה מהמם. אולי זאת הסיבה שהוא לא תמיד משכנע כסטיב, נער מופרע נפשית בן 15, שחוזר להתגורר עם אמו הגסה-אך-חביבה לאחר שנבעט מפנימייה לנוער בסיכון בעקבות הצתת הקפיטריה וגרימת נזק פיזי כבד לילד אחר. סטיב מדבר בשפה דוחה ועלול להיות אלים מאוד, פיזית ונפשית; כל סצנה אתו מלווה במתח שמא שוב יתפרץ ויהפוך לאלים ולמסוכן – לעצמו, לסובביו, ובמיוחד לאמו, מה שלא סותר את העובדה שהיא אהבתו הגדולה (הסרט, דולן מבהיר, הוא סיפור אהבה). הדיסוננס הזה בין יופיו התמים לדמותו המופרעת היה מכוון, כנראה, אך עדיין, משהו פה חורק: בכל פעם שהוא מופיע על המסך, הוא נראה כאילו הוא משחק.

בתמונה הזו אנחנו יכולים לבהות שעות. מתוך הסרט

בתמונה הזו אנחנו יכולים לבהות שעות. מתוך הסרט

הופעותיהן של אן דורבאל כאמו של סטיב וסוזן קלמונט כשכנה המוזרה שנקשרת לאם ולבנה ועוזרת להם טובות יותר – שוב, כל עוד זוכרים שזה סרט של דולן, בו כל ביצועי המשחק מוגזמים בכוונה (חוסר עידון כבר אמרנו?). דמות האם היא הדמות היחידה בסרט שמעוצבת כמו שצריך – סטיב, כאמור, יפיוף אמיתי, אבל גם הסצנות שמראות אותו ברגעי חולשה לא הצליחו לעורר בי אמפתיה כלפיו, ובשורה התחתונה די שנאתי אותו – אפקט שהסרט בבירור לא כיוון להשיג (להפך). לשכנה המוזרה היה פוטנציאל, אבל היחס התריסטאי שהיא זוכה לו מחפיר. מה הקטע עם הגמגום הפסיכולוגי שלה? עם חיי המשפחה ההזויים שלה? האם רק נדמה לי, או שהסרט רמז שהיא שכלה בן ושום מילה לא נזרקה בנושא, אפילו רק כדי לתת גושפנקא להתרשמות שקיבלתי? היא פשוט נמצאת שם כמלאך השומר של המשפחה הדפוקה מהדלת ממול, ונראית לא אמינה כדמות העומדת בפני עצמה.

דולן הגדיר את סרטו הראשון כ"עונש" לאמו, ואת "מאמי" כ"נקמה" שלה. זו הגדרה לא רעה בכלל, אם כי ל"הרגתי את אמא שלי" יש הרבה יותר מה להציע מאשר עונש לאמא; אם כבר, הוא הודאה באשמה של הבן, אבל זה כבר נושא אחר. ב"מאמי" דולן זנח את ההתעסקות בהומוסקסואליות לטובת התמקדות מלאה במוטיב השני האהוב עליו, האמהות, שהוא מרגיש שמייצגת אותו ואת הקונפליקטים שלו (למרות היותו גבר צעיר בשנות העשרים לחייו). המיקוד הזה מניב רק שורה אחת עוצמתית באמת – "אני אוהב אותך יותר ויותר, ואתה תאהב אותי פחות ופחות", אומרת דיאן לבנה המופרע, וצודקת כל כך – וכמה רגעים שאי אפשר להכחיש שהם מרגשים, אבל גם אי אפשר להתלהב מכך: ההבניה כלפיהם הייתה כל כך פשוטה וגסה, שאין לי הערכה לכך שהם מרגשים; או שהמלודרמה מובנית כל כך עמוק בDNA שלהם שזה ממש נדוש להתרגש. הרגע היחיד שבאמת הצליח לנגוע עמוקות הוא הסצנה בה דיאן מפנטזת על העתיד הורוד של בנה, הכואב קשות מפני שהוא כל כך נורמטיבי – ועם זאת, כל כך מרוחק.

"מאמי" הוא אולי סרטו הקומוניקטיבי ביותר של דולאן, למרות הגימיקים וחוסר העידון שלו; אבל אין להבין מדוע הוא נחשב גם לטוב ביותר שלו. סרט צעקני וחורק שלא מעורר רגש אותנטי ואמיתי גם בקטעים המרגשים שלו, שנמשך עוד ועוד והופך כבד ומתיש עם כל דקה, שלא מציע הברקות לא בתחום הויזואלי ולא בעלילתי, ושאמנם מסמן את התפתחותו של הבמאי כאמן, אבל לא מדגים התבגרות אמיתית – מדולן ציפיתי ליותר. טוב, לפחות הבלונדי הורס.

מאמי / Mommy, תסריט ובימוי: קסבייה דולן, קנדה 2014, 139 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה