חמש ילדות טורקיות: ״ילדות פרא״, ביקורת סרט

8366-MUSTANG poster_3.inddפיצ'ר הביכורים של הבמאית הטורקיה דניז גמזה ארגובן הוא סרט זר, סינמטקי מאוד ועם אג'נדה פוליטית ברורה. גם הכינוי המחויך שניתן לו על ידי הצופים, "חמש ילדות טורקיות", בשל זיקתו החלקית לסרטה של סופיה קופולה, לא יעזור כדי לרכך אותו. בקיצור, על פניו הוא לא נראה מעורר תיאבון במיוחד – וחבל, כי לא רק שהוא נעטר בשבחים בכל רחבי העולם, אלא שהוא מסרטים המוצלחים ביותר שעלו על מסכינו בתקופה האחרונה, מבחינת יופי, רגש ועניין גם יחד.

בצפון-מזרח טורקיה חיות בבית גדול חמש אחיות – הצעירה שבהן חולמת להתנגב למשחק כדורגל, והבכורה כבר מבוגרת מספיק כדי לממש את בשלותה המינית. השאיפות שלהן הגיוניות ומתבקשות בהתחשב בגילן, אלא שבחברה הטורקית השמרנית כפי שהיא מיוצגת בסרט, הן בעייתיות ביותר. דודן וסבתן, שגרים עם החמישייה ומחנכים אותן, מעבירים אותן מסכת דיכוי שוביניסטית שמקצצת להן כנף אחר כנף, במטרה להתאים אותן לחיים מסורתיים ושמרניים.

הדבר המענג ביותר בסרט הוא הויזואליה. בין חמש הילדות היפות, שהן גם שחקניות אנונימיות או חסרות כל ניסיון שמפגינות ביצועים מרשימים לגילן ולניסיונן, יש כימיה מטורפת, ותענוג לראות אותן על מסך אחד. הסינמטוגרפיה המוקפדת מעניקה תחושה קיצית של חלום, שנוגדת מצד אחד את תכניו הלא פשוטים והולמת מצד שני את הלך הרוח של ילדות בגיל הזה. הרגעים ממנו שייחקקו לבטח בזיכרון הם דווקא לא אלו הקשים, אלא הסצנות המדגימות את חברותן ואחדותן של החמש בניסיונן לפלס להן דרך משלהן. למשל, לאחר שנאסר עליהן ללכת לים, הן פורשות שמיכות ומגבות ברחבי החדר, לובשות את בגדי הים ומעמידות פנים שהן שוחות, אפילו שנראה שעברו את הגיל למשחקי נדמה-לי כאלה. הביחד הכה-צמוד שלהן, שיתמקם גבוה למדי ברשימת הקורבנות שתגבה השמרנות הכה-שנואה, הוא הדבר המדהים והמדויק ביותר ש"ילדות פרא" הצליח ללכוד, ורק בשבילו שווה ללכת ולצפות בו.

פשוט יפהפה. מתוך הסרט

פשוט יפהפה. מתוך הסרט

במבנה שמתקדם בקצב קצת מוזר זוכה כל אחת מהאחיות בגורל שונה, מהם שמחים ועצובים, ובזהירות רבה ניתן גם להציע שבהתאם לאופיין. בדרך, כמובן, נמתחת ביקורת קשה מאוד על החברה הטורקית, ועולה השאלה האם היא אכן תואמת למציאות. לדבריה של הבמאית, בטורקיה קיימים גם אנשים כמו הדוד והסבתא וגם ליברלים לכל דבר, והיצירה היא פיקציונלית בלבד; ויחד עם זאת, היא עומדת ללא פחד מאחורי אמירתה. כמישהו שלא יודע הרבה על אודותיה של המדינה, אוכל רק להיזכר שבשנה שעברה סגן ראש ממשלת טורקיה הזהיר מפני "שחיתות מוסרית" בהתנהגותן של נשים בימי העיד אל-פיטר, הכוללת, לדבריו, גם עברות כמו שיחה על עניינים פעוטים בטלפון הסלולרי או – שומו שמיים – צחוק בפומבי. הוכחה מספקת בהחלט, ובכל מקרה, בואו לא ניתמם: גם בישראל דעות שוביניסטיות אינן נחלת העבר.

הסרט עורר כמובן מחלוקת במולדתה של הבמאית, אך בהתחשב בכך שרבים מצופיו יסכימו עם טענתו מראש, אינני יודע עד כמה הוא אפקטיבי כמסר פוליטי. בכל מקרה, הוא בראש ובראשונה סרט קולנוע, וככזה הוא מעביר את הצופים חוויה ויזואלית ורגשית חזקה – וזה, הרי, העיקר.

ילדות פרא / Mustang, בימוי: דניז גמזה ארגובן, טורקיה 2015, 97 דקות.



כתיבת תגובה