ביקורת: "נרודה", סרטו של פבלו לריין

 

"נרודה" נשמע כמו סרט שרק עכברי סינמטקים, חנונים של קולנוע או האליטה של העילאים והמתנשאים יאהבו: ביוגרפיה של המשורר הצ'יליאני הנודע (כן, הוא נודע) פבלו נרודה, המתרחשת על הרקע הפוליטי במדינה בסוף שנות הארבעים ומרדימה אנשים עוד בשלב התקציר. והאמת היא שהם באמת היחידים שיאהבו את הסרט הזה – אבל לאו דווקא בגלל התוכן, ממנו הצופה הממוצע לא יכול להבין דבר, אלא בגלל הצורה. זה סרט כל כך שירתי, כל כך יומרני, כל כך מהפנט, שצופים שלא רוצים בכך באופן פעיל פשוט לא יוכלו לאהוב אותו.

הסרט הזה מגיע אלינו שלושה חודשים בלבד אחרי "ג'קי", סרטו הקודם והמאכזב של פבלו לריין, שאפילו מסרטו המצליח ביותר "לא" הצלחתי להשתעמם. אז מה עובד ב"נרודה" שלא עבד בכל השאר? הסגנון של לריין מלוטש הרבה יותר, ולא מעוכב על ידי דברים שוליים כמו משקל היסטורי מוגזם, ניסיון לשרטוט דיוקן אמיתי של דמות או אפילו עלילה – שלושה דברים שבהחלט היו אמורים לאפיין את הסרט הזה, ונראה שאכן נעשה ניסיון להגשימם פה, אבל הם נדרסים לגמרי על ידי הסגנון.

ולא שזו בעיה – כמו שכתב אורון שמיר, אפשר לצפות בסרט הזה בלי כתוביות וליהנות כמעט באותה מידה. הטריקים הרגילים של לריין מפסיקים איכשהו להיות מעצבנים והופכים להיות חינניים וייחודיים – למשל, ההרגל לצלם כל סצנה מעשרים זוויות עם קאטים גסים באמצע, או המעבר של סצנות מסוימות מזמנים ומקומות שונים ללא כל הסבר – שורת דיאלוג אחת יכולה להיאמר בחצר בשעת צהריים, והתשובה אליה תיאמר משום מה במטבח בשעת ערב, ללא כל הסבר. במילים אחרות, הסצנה צולמה פעמיים, במקומות ובזמנים שונים, אך נערכה יחד משתי הגרסאות כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם.

אה, וכבר אמרנו שגאל גרסיה ברנאל חתיך כתמיד? מתוך הסרט

האווירה שנוצרת דומה קצת ל"מידות רעות" הנהדר של פול תומס אנדרסון, רק קצת יותר אפלה ופיוטית – צילום מגורען שיותר ממחקה קולנוע ישן, הוא עצמו נראה כמו שריד מקולנוע ישן; מוטיב מסתורי מ- The Unanswered Questionשל אייבס (אשר היווה השראה ברורה לאחד המוטיבים המרכזיים שכתב ג'וני גרינווד לפסקול של "מידות רעות"); עלילה שכביכול צריכה להיות מותחת, אך בפועל עוצרת להתרגש מכל נוף ומכל טקסטורה עד שהמתח מרגיש לא רלוונטי. ואחרי הכול, אנחנו מדברים על משורר שמאלני (לואי גנקו) שנרדף על ידי הממשלה, או יותר נכון – על ידי בלש (בדיוני, בגילומו של גאל גרסיה ברנאל) עם שאיפות פיוטיות משל עצמו. השניים אולי משחקים בחתול ועכבר לאורך כל הסרט, אבל קשה לומר שהמרדף מותח במיוחד – אפילו נרודה עצמו חש בכך, ומותיר לבלש הודעות קנטרניות כמו "אני מרגיש שחסרה אימה במרדף הזה". בכלל, יש מצב טוב שהבלש הוא יציר דמיונו, והנושא העיקרי שעולה מהיחסים ביניהם הוא הצורך שלנו באנטגוניסט – הכמיהה שלנו להרגיש שאנחנו הדמות הראשית, והעובדה שללא אנטגוניסט, אין לדמות הראשית שום משמעות. (מצד שני, זה בדיוק המסר של "לגו באטמן" שעלה לאקרנים לא מזמן, ושם לא ראיתי אף אחד מהמבקרים האנינים מתרגש מהמקוריות שלו).

אבל הדבר היפהפה ביותר בסרט אינו הסגנון המרהיב, אלא הרגישות הכללית שלו – רגישות פואטית ופילוסופית שבגללה שום נושא לא באמת נחקר לעומק, אך הכול מרגיש קסום וחד פעמי. כאמור, מהדרמות הפוליטיות המתוארות בסרט בקושי הבנתי משהו, והתסריט לא צולל לעומק נושאים מעניינים מאוד כמו יחסיו של נרודה עם הנשים בחייו. מצד שני, סצנה פשוטה כמו של חקירת עדת ראייה שפגשה את נרודה הופכת לשירה צרופה, רגע פצפון שהופך לעצום על ידי ביצוע מדויק ברגישות אין-קץ. אין דרך להסביר את זה; צריך פשוט להיות מהאנשים שמחפשים את הדבר הספציפי הזה, שקשה לתאר במילים, כדי להבין את התחושה הנסית כמעט כשמוצאים סרט כמו "נרודה". אז כן – בקושי הבנתי ממנו משהו, ולפיכך לא אמצא את המילים כדי להשתתף בדיונים הפוליטיים וההיסטוריים שהוא יעורר. אבל לא אמצא גם את המילים כדי לתאר את החוויה היפהפייה והמספקת שהוא מעניק.

 

נרודה / Neruda, בימוי: פבלו לריין, צ'ילה 2017, 107 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה