ביקורת סרט: ״הדוב פדינגטון״ מקסים כמו פעם

7715_Paddington_Poster_3.inddהכרך הראשון בסדרת ספרי הילדים של מייקל בונד "הדוב פדינגטון" יצא לאור לפני קרוב ל-60 שנה. עיבודו לקולנוע ב2015 דורש ממנו לצלוח שני מכשולים: מבחן הזמן לטקסט המקורי ומבחן המדיום במעבר מספרות לקולנוע. למרבה הפלא, הוא עובר את שניהם בהצטיינות: הקסם והתמימות של הספר המקורי נשמרו יפה עם השנים, והתוצר לא נראה מיושן או בובתי.

פדינגטון, למי שלא מכיר, הוא דוב קטן וחביב שהגיע מהיערות של פרו אל רחובותיה הסואנים של לונדון, ונקרא על שם תחנת הרכבת בה הוא נמצא ואומץ על ידי משפחת בראון. פדינגטון הוא דוב פרוותי וחמוד, אך סובל מנטייה עקבית להיקלע לצרות ולגרום לנזקים רבים – בתמימות מדהימה ובנימוסים עילאיים. בעלילת הסרט הוא מסתגל לביתו החדש ומחפש את דודו ודודתו שגידלו אותו כילד, תוך מאבק מודע רק חלקית במפחלצת מרשעת (ניקול קידמן בתפקיד מפתיע) המנסה לצוד אותו.

כמקובל בסרטי הילדים של התקופה האחרונה, הסרט אמנם פונה לקהל צעיר, אך משלב קריצות לא מעטות לעולם המבוגרים, ומשתמש בטקטיקות חינניות ביותר כדי להציג את העלילה ולאפיין את הדמויות – כמו, למשל, הצגת בית משפחת בראון כבית בובות ענקי, חשיפת הבעיות הפנימיות של המשפחה במכתב שכותב פדינגטון לדודתו או ציור הקיר ליד המדרגות המשתנה בהתאם למצב רוחו. לצדם יש כמובן הרבה הומור טיפשי יותר, כמו התאונות של פדינגטון בחדר האמבטיה או מרדפו אחרי כייס, שיעבוד על המבוגרים ועל הילדים כאחד, גם אם רגעי המתח שפתרונם סחט מהילדודס מחיאות כפיים סוערות קצת פחות הסעירו את הוריהם.

בשורה התחתונה: סרט מלא קסם ותמימות של פעם על האמונה בטוב לבו של האדם ועל יכולתם של החיוך, הנימוס והחברות לשנות אותנו.

הדוב פדינגטון / Paddington, במאי: פול קינג, שחקנים: קולין פירת', סאלי הופקינס, ניקול קידמן, ארה"ב 2014, 95 דקות. // ישראל כורם



כתיבת תגובה