בייסיק פיצ׳ז: ״פיץ׳ פרפקט 2״, ביקורת סרט

פיץ׳ פרפקט 2 פוסטר הסרטהקומדיות האמריקאיות השתנו, ובהתחלה זה היה מגניב: דמויות נשיות עוד לא תמיד מקבלות ייצוג מכבד ופורפורציונלי, אבל הן בהחלט עברו לקדמת הבמה; ההומור הנקי והזהיר פינה את מקומו לבדיחות שחורות או בוטות במיוחד; סצנת השיא המגעילה אך הקורעת שתוודא שלא תשכחו את הסרט בקלות הפכה למסורת; ולא ייראה על המסך סרט שלא ניחן אפילו בטיפה קטנה של מודעות עצמית. ובאמת, בשנה שעברה קיבלנו אחת אחרי השנייה כמה קומדיות מוצלחות באופן יוצא דופן: "עצבניות אש", "שכנים" ו"ג'אמפ סטריט 22", כולן כמעט ושברו לנו את תיבת הצחוק. אבל הנוסחה מתחילה למצות את עצמה, וכשהיא מושלכת גם על סרטים שפחות מתאימים לה – הדבר ניכר בתוצאה הסופית.

בסיקוול לקומדיה המוזיקלית המצליחה מ-2012 קבוצת האקפלה הנשית "הברדן בלאס" לא מורשית עוד להופיע בתחומי ארצות הברית בעקבות פאדיחה בקנה מידה לאומי (הרבה פחות מקורית מהציפיות הנמוכות ממילא שלכם, אנחנו מבטיחים). הסיכוי היחיד שלה לקבל חנינה הוא לזכות באליפות העולם האקפלה – אבל בדרכה עומדות כמה קבוצות אחרות וחזקות לא פחות.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

הסרט, העתיר בנאמברים מוזיקליים, לא מתיימר להיראות אמין: אין כל קשר בין קולם האמיתי של השחקנים לבין הזמרה הנהדרת שיוצאת מפיהם כשהם שרים, ואין גם שום ניסיון לזייף אותו (בכלל, כמעט כל פרט מוזיקלי המוזכר בו שגוי, אבל למי אכפת). עם זאת, השירה כאמור מצוינת, הכוריאוגרפיה מושקעת, ובכלל, ההשקעה בהפקה הגדולה (התקציב כמעט ושילש את עצמו) הוכיחה את עצמה כמשתלמת (גם קופתית, כמובן – הסרט פתח במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות). תפקידה של אנה קנדריק החמודה צומצם כדי לתת יותר מקום (סטדגוש) לסיידקיק רבל וילסון, וזו הייתה החלטה טובה בהחלט, אם כי את הפאנצ'ים הלא-צפויים והמצחיקים באמת מגישות דווקא הדמויות השוליות ביותר, כמו זו האסיאתית או המקסיקאית, שהיו היחידות שהצליחו לסחוט מכל הקהל צחוק בקול רם בעזרת מילים ספורות בלבד.

אם כבר, זו הבעיה של הסרט: הוא מאוד מודע לעצמו, הוא כיפי, הוא שטותי בהחלט אך מתאים גם למבוגרים – אבל הוא פשוט לא מצחיק מספיק. כשתצאו ממנו לא תזכרו אפילו בדיחה אחת, ועל הסצנה המוקצנת שתזעזע את הקהל אין בכלל מה לדבר. זה ניקוי ראש קליל ואפקטיבי, אבל עם כזה בילד-אפ היינו מצפים להתבדר קצת יותר.

פיץ' פרפקט 2 / Pitch Perfect 2, בימוי: אליזבת' בנקס, ארה"ב 2015, 115 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה