שומר על פרופורציות: "חדר", ביקורת סרט

m150273_20151126223700_257853629483אם אתם קוראים שורות אלה, סביר להניח שאתם כבר יודעים על "חדר" יותר מדי.

ב-2010, כשיצא בעברית רב המכר של אמה דונהיו, השכילה ההוצאה לא לספק לקוראים פרטים רבים מדי. זה היה תיאור העלילה: ג'ק בן החמש גר עם אמו ב"חדר", ממנו לעולם לא יצא. לא שיש לו לאן לצאת: בשבילו, "חדר" הוא העולם כולו. בעולם יש רק מיטה אחת, ארון אחד וכיור אחד, כמה ספרים, טלוויזיה שמקרינה תמונות מעולם בדיוני וחלון תקרה קטן שמשקיף על החלל החיצון. ואת אמא, כמובן. יותר מזה לא רק שאין, אלא גם לא צריך. בשביל אמו ג'וי, לעומת זאת, "חדר" הוא תא המאסר בו היא כלואה מזה שנים – ושאת התקווה להשתחרר ממנו היא עדיין לא איבדה.

היינו ממליצים לכם שלא לצפות בטריילר אם אינכם יודעים יותר מזה, ובכל זאת, לא רק שלא קשה להתחקות אחרי המשך העלילה מכאן – אלא שהיא בכלל לא האלמנט המרכזי בסרטו של לני אברמסון (שביים את "פרנק" הנהדר). החלק המותח ביותר בסרט יחזיק על קצה המושב גם את אלו שכבר קראו את הספר, אבל מבחינות רבות הסרט מוותר על הצד הזה שלו; הוא אפילו לא טורח לצייר את השהות ב"חדר" כמחניקה וקלאסטרופובית כפי שדונהיו עומלת לעצב אותה בטקסט המקורי. באותה נשימה הוא גם מוותר על האפשרות לקרוא את הסיפור כמשל על החברה המערבית או על חוויית ההורות, ומתרכז כולו בשתי הדמויות הראשיות, ג'ק ואמו, ובמה שעובר עליהן בתוך החדר ומחוצה לו.

Room-2015-Lenny-Abrahamson-01-1024x614

מתוך הסרט

אברמסון הרבה יותר מיינסטרימי כאן מאשר ב"פרנק", ואולי כתוצאה מכך סרטו החדש גם מציע פחות ממנו – או, ליתר דיוק, נותן בדיוק את מה שמצפים ממנו. ובכל זאת, אי אפשר שלא להודות שהוא עושה זאת מצוין. הבימוי עדין, רגיש ולא דורש בכוח את תשומת הלב של הצופה; הפסקול משתדל בכל מאודו שלא להיות מאולץ; משחקם של ברי לארסון (לא קת'רין ווטרסטון! לא קת'רין ווטרסטון!) וג'ייקוב טרמבלי (רק בן 9!) טוב מאוד – היא אינטנסיבית מאוד, והוא מעורר אי נוחות בביצוע הטוב מדי שלו, של ילד שלא מופרך להניח שעדיין לא סיים לפתח את המודעות העצמית שלו (שבגיל הזה גם כך לא אמורה להיות בכלל בשלבי פיתוח).

אבל הדבר הטוב ביותר בסרט – שהופך את התחרות בינו לבין הספר לממשית מאוד, ואפילו מאפשר לו לנצח בה – הוא האופן בו התסריט מעצב את הדמויות באמצעות רגעים, מחוות ומשפטים קצרים אך מדויקים. דונהיו, שחתומה גם על התסריט, ביחד עם עינו הרגישה של אברמסון, מפליאה להאיר צדדים שונים באופיין של דמויותיה ובתהליכים הפסיכולוגיים שעוברים עליהם באלגנטיות רבה, כמו הריב הקצר אך הטעון של ג'וי עם אמה, או הפערים בהתמודדות של ג'וי ושל ג'ק עם העולם החיצון. כך, למשל, גם ההלם של ג'ק ממנו לא משתק כפי שהייתם חושבים, אבל הוא עדיין צריך ללמוד לעלות ולרדת במדרגות כמו ילד קטן; והראיון של ג'וי לתקשורת לא ארוך, אבל כל שורה בו מושחזת. הרגעים הקטנים האלה הם האפקטיביים ביותר גם מבחינת עיצוב הדמויות וגם מבחינה רגשית.

למעשה, זה הדבר שהופך את "חדר" לניצחון: הוא לא יפתיע אתכם, אבל הוא גם לא יעשה שימוש לא ראוי במימדי הענק של הסיפור שלו כדי לנפח עד פיצוץ את הפן הרגשי. לפעמים באמת לא צריך הרבה כדי לא רק לשרוד – אלא גם להרגיש.

חדר / Room, בימוי: לני אברמסון, ארה"ב 2015, 118 דקות.



כתיבת תגובה