ביקורת סרט: ״מועדון שנות ה-80״ (״סינג סטריט״)

מועדון שנות השמוניםרציתי לשנוא את הסרט הזה, באמת. קומדיה מוזיקלית מתחנפת המתרחשת באייטיז ובטוחה שהיא הדבר הכי מקסים שראיתם בחייכם? נשמע כמו קראוד-פליזר מהסוג הגרוע ביותר – זה שיש לו איזושהי יומרה אמנותית. היה הכי מגניב לצאת מהאולם בהבעה משועממת ולהגיד שהוא הרבה יותר מדי מתקתק בשבילי. אבל האמת היא שאני לא זוכר מתי יצאתי מהקולנוע שמח כל כך.

״סינג סטריט״ הוא שילוב של הקסם של ״ממלכת אור הירח״ לווס אנדרסון, החמימות של ״חיים בין השורות״ לנוח באומבך, הקיטש של כל סרט נוער שאי פעם ראיתם והפאן של מיעוט הסרטים המוזיקליים שאשכרה עובדים. הגיבור שלנו הוא קוזמו (פרדיה וולש-פילו), תיכוניסט דבלינאי שמועבר לבית ספר דתי וצריך למצוא שם את דרכו כנער עדין בין אספסוף גס. זו לא הבעיה היחידה בחיים שלו: הנישואים של הוריו מתפוררים, אחיו האהוב איבד את דרכו ומשפחתו מתרוששת. קרן האור היחידה בחייו היא רפינה (לוסי בוינטון), הנערה המהממת והמסתורית שגרה מול בית הספר שלו. כשמתברר לו שהיא דוגמנית, הוא מציע לה מבלי לחשוב להופיע בקליפ של הלהקה שלו, והיא מסכימה. זו התחלה מעולה, אבל זה גם אומר שעכשיו הוא צריך להקים להקה.

קיטשי, אבל עדיין מהנה. מתוך הסרט

סגנונית, כאמור, הסרט הזה הוא כיף אחד גדול. שנות השמונים מתבטאות בו במלוא צבעוניותן וניסיוניותן; המוזיקה, הן התקופתית והן המקורית לסרט, נהדרת; הבימוי פחות מצועצע מזה של אנדרסון, אבל עדיין שומר על סטייל מגניב לחלוטין. הסצנות המצחיקות אכן מצחיקות, המרגשות אכן מרגשות, והקיטשיות אכן קיטשיות, אבל קל איכשהו לגלות כלפיהן סובלנות.

אולם הדבר הכי מקסים בסרט, כמו שהבחינה הביקורת של indiewire, הוא שהדמויות שלו מוצגות בו לא כפי שהן באמת – אלא כפי שהן היו רוצות להיראות. הבחירה הזו מלטשת את הסרט, מקלה על התסריט ומחזקת את הסצנות הקומיות, אבל גם עולה לו במעט אותנטיות, מצרך די נדיר גם ככה בסרטי קיטש. מצד שני, כאמור, הדמויות מקסימות ביותר, וכשאנו זוכים להצצה חטופה במורכבות האמיתית של מערכת היחסים ביניהן – כמו למשל בזו של קוזמו ואחיו הגדול (ג׳ק ריינור) – היא מרגשת.

זה אינו סרט גדול – גם במישור העלילתי, ״סינג סטריט״ לא מוחתמים בחברת תקליטים, יוצאים לסיבוב הופעות וכובשים את העולם או משהו כזה (גם לקיטש יש גבול) – אלא סרט שמבקש להיות קטן ומוקפד, ואת זה הוא עושה נהדר. אבל למרות מימדיו הצנועים, החמימות שהוא מעורר בלב פשוט עצומה.

מועדון שנות השמונים / Sing Street, במאי: ג׳ון קרני, אירלנד 2016, 106 דקות. // דור בביוף



תגובה אחת

  1. דנה wrote:

    ביקורת מקסימה. רצה לראות את הסרט.

כתיבת תגובה