זמן לנער: "ספקטר", ביקורת סרט

8500_spectre_vetx5plדניאל קרייג הוא ללא ספק הבונד האמין והמוצלח ביותר מאז ימי שון קונרי העליזים, למרות – ואולי דווקא בגלל – העובדה שיש לו הבעה וחצי: קשוח וקשוח-משועשע. הוא לא גנדרן מלוקק ואירוני כמו רוג'ר מור, לא בלתי זכיר כמו פירס ברוסנן, לא רגשן ועדין כמו טימותי דלטון או מחוק אישיות כמו ג'ורג' לזנבי. ודרך אגב, זה רק נדמה לי או שהוא מזכיר קצת את ולדימיר פוטין עם הבלונד הקצוץ שלו?

לחובבי הז'אנר, "ספקטר" הוא קלאסיקת בונד כהלכתה עם כל השטיקים והטריקים: נופים רחוקים ומרהיבים על מסך רחב, אקשן, פיצוצים, מכות ומרדפים. על האקשן אין טענות. אבל העלילה, העלילה – זה לא אתה, ג'יימס, זו אני. אני כבר לא יכולה יותר לקנות את כל סרטי הפעולה האלה שבמרכזם זאב בודד כמעט כל-יכול הנאבק מאבק הרואי ברשע-על שמנסה להשתלט על העולם. נראה לי שהם עומדים ללכת בדרכם של המערבונים – זה פשוט העולם שהשתנה. הקונבנציות הישנות של הז'אנר נראות לעתים קרובות מדי אנכרוניסטיות.

הניסיונות הכמעט נואשים לעדכן את הסיפור ואת הלוק ולהתאימם להווה גורמים לסרט להזיע. אז במקום מדען מטורלל יש לנו חבורה של פושעים שמנסים ליצור כוח גלובלי בעזרת שליטה על מאגרי מידע וניצול בני אדם ככוח עבודה זול. אולי לא שמת לב, ג'יימס, אבל היום לא קוראים לזה ארגון פשע, זו פשוט הממשלה. ואם מדובר בכריית מידע וביכולת מעקב – מחשבים אפשר לשים בכל מקום. אבל התסריטאים בטח חמדו את כל אותם הרי געש נפתחים בעזרת כיפות הזזה, ולכן הכניסו כאן את אותו מרכז רשע מסתורי ומגוחך דמוי כור אטומי. מרכז מחשוב רב עוצמה אפשר לתקוע אפילו בבית מעריב, לידיעתכם. כך, גם המעבר מנופים אקזוטיים של חופים זהובים בסרטים הקודמים לארומה אפלולית אורבנית של ערים גדולות בלילה – לונדון מצטלמת נהדר, אגב – לא מספיק כדי להפוך את הרקע לעכשווי יותר. גם מאניפני שחורת עור – נקרא לה אפרו-אנגליקנית? – נראית כדמות מאולצת.

האכזבה הגדולה ביותר מבחינתי היא הנמסיס של בונד, העומד בראש ארגון הרוע הגלובלי. כריסטוף וולץ הוא שחקן נהדר שנודע ביכולתו להקפיא את הדם בחביבות כוזבת ובאנדרסטייטמנט, ונתן הופעות בלתי נשכחות ב"ממזרים חסרי כבוד" וב"ג'אנגו ללא מעצורים". כאן הוא נותן הופעה שהיא מיחזור חיוור של אותן דמויות מרושעות וחזקות, שכוחן ברטוריקה הבלתי מתלהמת שלהן ובאיפוקן, והתסריט אף מדרדר אותו לרמת אותו "מדען מטורף" מסרטי אימה נחותים, בסצינת עינויים שבה הוא מנסה לגרום לבונד לאבד את זיכרונו. נו באמת. לא נחסכת מאיתנו גם פסיכולוגיה בגרוש המנסה להסביר כיצד הוד מעלתו הרשע הוא מראה הפוכה של בונד, כולל סצינת השתקפות במראה, לטובת מי שפספסו.

ב"המלט" מניעה את העלילה רוח האב. כאן זו רוח האם, כלומר רוח ה-"M", שנהרגה אך הותירה לבונד צוואה מוקלטת ששולחת אותו לדרכו הבודדה –חבל על דאבדין, כי ג'ודי דאנץ' הייתה ליהוק מפתיע ומשדרג באמת, שהעביר את בונד לעידן המודרני והפמיניסטי כשהמפקד היה מפקדת. אבל כאן חזרנו למועדון הצפוי של הבנים, עם רייף פיינס בתפקיד M, שנראה די מיוסר וקצת אנמי. בתחילת הסרט חשבתי שבונד עשה עוד צעד גדול לאדם, ושמוניקה בלוצ'י, כאלמנה יפהפייה, היא "נערת בונד" מדהימה מסוג חדש – אשה במיטב שנותיה, עם קמטוטים מתחת לעיניים והופעה מרשימה, אך זו הייתה רק אתנחתא קצרה, ונערתו של בונד המתבגר שוב צעירה ממנו בפער של עשרות שנים, היא ליה סיידו היפהפייה. טוב, לפחות היא מגלמת דוקטור על עקבים גבוהים ולא לובשת בגד ים.

אבל בשורה התחתונה, מי שבאים לשעתיים וחצי של ניקוי ראש לא ישתעממו. יש כמה בדיחות טובות, האקשן מותח, בן ווישאו בתפקיד Q  מקסים. צריך ליהנות מכל סצינה בפני עצמה ולהעלים עין מן החורים בעלילה. מי כמו בונד יודע שצריך לצרוך אותו מנוער (מהיגיון עלילתי) ולא מעורבב (עם ציפיות שמעבר לז'אנר).

ספקטר, במאי: סם מנדס, ארה"ב 2015, 150 דקות. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה