עצבנית אש: ״מרגלת״, ביקורת סרט

מרגלת פוסטר הסרטהנה כמה דברים מצחיקים: נשים שמנות; טרוריסטיות כוסיות ומתנשאות; הטרדות מיניות; השחתת גופות; קרב מחבתות. זו אולי דרך קצת שלילית לפתוח ביקורת מחמיאה, אבל אלה באמת האלמנטים המצחיקים ביותר ב"מרגלת", סרטו החדש של פול פייג ("מסיבת רווקות"). ואם תסלחו לנו על הילדותיות, בייחוד קרב המחבתות.

ידענו כבר שמליסה מקארת'י היא מלכת העולם, אבל "מרגלת" הוא כנראה הסרט שיהפוך את זה לעובדה מוגמרת. פול פייג, גאון קומי שיחד איתה הפיל אותנו מצחוק ב-2013 עם "עצבניות אש", חוזר לעבוד איתה ותופר לה תפקיד במיוחד למידותיה – והתוצאה מושלמת. מקארת'י מגלמת את סוזן קופר, סוכנת CIA שתפקידה הוא להדריך דרך האוזנייה סוכן ג'יימס-בונד-סטייל חתיך ומלוקק (ג'וד לאו) בו היא מאוהבת בסתר, בעוד הוא עושה חיים בשטח והיא תקועה במשרד תת-קרקעי מלא עכברושים. כשהסוכן נרצח במשימה שהשתבשה וזהויות כל הסוכנים הסמויים נחשפות, סוזן מחליטה לעשות שינוי בחייה ולצאת לשטח לראשונה כדי לאתר פצצת אטום קטלנית שמתוכננת להוריד את כל ניו-יורק. או משהו דומה, אפילו הדמויות עצמן לא ממש מבינות את העלילה, אבל מה זה חשוב.

מליסה מקארת׳י וג׳וד לאו, מתוך הסרט

מליסה מקארת׳י וג׳וד לאו, מתוך הסרט

אם זה לא היה ברור, נאמר זאת שוב: מקארת'י היא שחקנית מצוינת. הבעות הפנים שלה מדויקות, לשונה הזריזה מנחיתה פאנצ'ליינים במהירות שיא והומור הסלפסטיק שלה מבוצע נהדר. למעשה, היא טובה מעט יותר מדי: בתחילת הסרט, כשדמותה העלובה מושפלת שוב ושוב, היו פעמים שמשחקה היה כל כך מדויק ומכמיר לב שבמקום לצחוק רציתי לבכות. בשאר הזמן רציתי למחוא לה כפיים.

כאמור, קומדיות האקשן הוא ז'אנר הצפייה הקלילה הטוב ביותר בקולנוע כיום, וגם כאן שני האלמנטים מקבלים ביטוי נרחב, גם אם לא מושלם. הבדיחות נורות בצרורות, מה שהכרח אומר שחלק מהן תהיינה מצחיקות יותר וחלק מצחיקות פחות. לא חסרים בסרט הזה רגעים של צחוק בקול רם ובפה מלא, אבל לפעמים התסריט נתפס על בדיחה לא מצחיקה כמו פינצ'ר עקשן ומסרב לשחרר (העכברושים, השעורה), חוזר על בדיחה מצחיקה יותר מדי פעמים (הסוכן האיטלקי המטריד) או מפספס כאילו כלום רגעים עם פוטנציאל הומוריסטי אדיר (אביזרי הריגול, פתיחת המנעול של פצצת האטום). הוא מוצלח ללא ספק, אבל בהחלט היה צריך לעבור עריכה קפדנית יותר.

מליסה מקארת׳י ומירנדה הארט, מתוך הסרט

מליסה מקארת׳י ומירנדה הארט, מתוך הסרט

באותו נושא, היה כדאי ללכת עד הסוף גם עם האלמנטים הפארודיים. "מרגלת" הוא רק חצי פארודיה על ג'יימס בונד, ונחמד לראות קומדיה שלוקחת את עצמה ברצינות ולא מראה יותר מדי מודעות עצמית, אבל כאן ספציפית זה לא היה פוגם בה אלא משבח אותה. אלמנט שהסרט דווקא כן הולך איתו עד הסוף, ודווקא יותר מדי, הוא האפקטים האלימים. חלק מהחבילה של קומדיית אקשן זה האלימות, והוליווד מזמן הבינה שאין לנו עכבות בתחום הזה – וכך, פגיון שנופל על גופה חסרת חיים ממילא הוא אחד הרגעים המצחיקים ביותר בסרט. אין לי כוונה לבקר את השימוש באלימות כאלמנט קומי (למעט במקרים קיצוניים ומקוממים כמו "מיליון דרכים למות במערב"), אבל בסרטים מהז'אנר נהוג לכלול רק סצנה אחת באמת אמיצה גרפית, ולמקם אותה בתחילת הרבע או השליש האחרון של הסרט. פה קיבלנו שתיים כאלה, מה שאומר אחת יותר מדי. ובעוד זו שהגיעה בתזמון הנכון לא רק הכתה את הקהל בתדהמה אלא גם הצחיקה, השנייה, שדיברה בשפה שלקוחה מסרטי האימה ולא מסרטי האקשן, הייתה לא קשורה ולא מצחיקה, ובקלות היה אפשר לוותר על הצגתה הגרפית מבלי לפגוע בסרט עצמו.

אם רוצים, אפשר לתהות על הקומיות של אלמנטים נוספים, כמו הטרדות מיניות או נשים שמנות (זה פשוט עובד, אז עדיף לא לחשוב על זה), אבל אפשר גם להחמיא על הנקודה הברורה מאליה בסרט – הפמיניזם. זה אולי סיפור שחוק, אבל נחמד לראות סוכנת אישה עושה לבדה דברים שסוכנים גברים מנוסים הרבה יותר ממנה לא הצליחו לעשות ומחזיקה סרט שלם על כתפיה, וגם המסר לפיו גם נשים שמנות יכולות לקבל שריקות ברחוב אם רק יבואו עם האטיטיוד הנכון חביב (מצד שני, מקארת'י היא אישה יפה לכל דבר ועניין, אז אולי זה היה מעט קל מדי – ועדיין). ואפשר גם להתעלם מהחסרונות של הסרט וליהנות מהצחוקים, מהמוזיקה הטובה, מהאקשן ומהצוות המצוין של השחקנים התומכים – רוז בירן ("שכנים") מושלמת בתפקיד הטרוריסטית העשירה והמתנשאת, וג'ייסון סטיית'ם ("בלתי נשכחים") מפתיע כשחקן קומי מצוין. בשורה התחתונה, שילוב מנצח כמו פייג ומקארת'י פשוט לא יכול לאכזב.

מרגלת / Spy, בימוי: פול פייג, ארה"ב 2015, 120 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה