ביקורת סרט: "הגל החמישי" לא מוותר על אף קלישאה

הגל החמישיקאסי (קלואי גרייס מורץ) היא ילדה טובה אוהיו: מעודדת שמאוהבת מרחוק בקפטן נבחרת הפוטבול, אוהבת את אחיה הקטן ותמיד חוזרת הביתה בזמן. האידיליה הזאת נקטעת בחטף כאשר חייזרים המכונים "האחרים" פולשים לכדור הארץ -וכוונותיהם כלל לא טהורות. עוד לפני תום האקספוזיציה קאסי ומשפחתה נאלצים להתמודד עם כמות אסונות שיכלה לפרנס כמה וכמה סרטים, מרבית האנושות נכחדת וקאסי מוצאת עצמה בעולם פוסט אפקליפטי מסוייט ומבהיל בו כל הכללים הופרו ולא ניתן לסמוך על איש.

העלילה נראית מבטיחה, ומרענן לראות את הפוסט-אפוקליפסה מעיניה של נערה צעירה ולא של גיבור גברי ומסוקס, אבל התסריט של "הגל החמישי" הוא אחד הדברים היותר מגוחכים שאשכרה מצאו מימון בהוליווד של השנים האחרונות. אין קלישאה שחוקה אחת שלא צצה בו בשלב כלשהו, החל ממשולש אהבה מופרך ועד אומץ לבה הבלתי מעורער של נערה שתעשה הכול כדי להציל את אחיה הקטן. אפילו בובת הדובון הבלתי נמנעת קופצת לביקור קיטשי ומיותר.

בתור מעריצה מושבעת של מד"ב, סרטי אסונות ודיסטופיות, וחובבת סרטים המובלים בידי נשים, באמת שרציתי לאהוב את הסרט, אבל נחרדתי מהתסריט, מהמשחק הלא-אמין ומהמישמש הילדותי של אלמנטים שקובצו מהפינות השחוקות ביותר של עולם הדימויים הקולנועי והטלוויזיוני לכדי יצירה פגומה להפליא. שלא לדבר על כך שמדובר למעשה בחצי סרט, או אולי פרק ראשון בטרילוגיה (בטח), שנקטע בנקודת השיא ומותיר את הצופה ללא קתרזיס ולו מינימלי ביותר בתמורה לכספו. בקיצור, חבל על הזמן ועל הכסף.

הגל החמישי / The 5th Wave, בימוי: ג'יי בלקסון, משחק: קלואי גרייס מורץ, ניק רובינסון, ארה"ב 2016, 112 דקות. // שירה סובל



כתיבת תגובה