סקירה כפולה: "מכונת הכסף" ו"ספוטלייט", או: עליונותו המפתיעה של היובש על פני הסגנון

מכונת הכסףאמריקה הגדולה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, היא גם פקעת אדירה של שחיתויות הסבוכות אחת בשנייה – כך לפחות עולה משני סרטים מהוללים מאוד שעולים על מסכינו בימים הקרובים, "מכונת הכסף" של אדם מקקיי ("חדשות בהפרעה") ו"ספוטלייט" של טום מקארת'י (שביים רק לפני שנתיים את "הסנדלר" עם אדם סנדלר, אבל תרשו לנו להתעלם בחינניות מהפרט התמוה הזה).

הראשון עוסק במשבר התפוצצות בועת הנדל"ן והאשראי של 2008, ומתמקד בארבעה אנשים שראו אותו מגיע וניצלו זאת כדי לגזור עליו קופון שמן במיוחד. השני עוסק בקבוצת העיתונאים החוקרים זוכי הפוליצר של הבוסטון גלוב, "ספוטלייט", שחשפו ב-2002 את ממדיה המזעזעים של תופעת הכמרים המתעללים מינית, ואת מעורבותה החמורה של הכנסייה בפרשה.

בין השניים עוברים קווי דמיון לא מעטים – מעבר לכך ששניהם זכו כאמור לקבלת פנים ביקורתית חמה באופן יוצא דופן, מתרחשים באותו העשור וחופרים לתוך שחיתות כלשהי, שניהם סרטים פוליטיים, עתירי פרטים קטנים ואמריקאים באופיים באופן מדהים. אולם ישנם גם קווי שוני – הבולט שבהם הוא ש"ספולייט" הוא סרט טוב מאוד, ו"מכונת הכסף" הוא לא.

זה מפתיע, כי זה היה אמור להיות בדיוק ההפך. "מכונת הכסף" מתהדר בקאסט עמוס כוכבים – ביניהם סטיב קארל, כריסטיאן בייל, ריאן גוסלינג ובראד פיט. הוא עוסק בכסף, נושא שתמיד יהיה מעניין, ורלוונטי גם לצופים שמחוץ לארה"ב – המשבר של 2008 הכה, אחרי הכול, בכל העולם. והכי חשוב – הגישה שלו הרבה יותר קלילה, ויש לו הרבה סגנון. הוא מצולם בסגנון מוקו-ריאליטי זול, בלי אף חצובה ועם אקסטרים קלוז-אפים; ערוך בתזזיתיות; ניחן בפסקול כיפי; משולב בהומור (דלוח, ועדיין); ומאוד מודע לעצמו. המודעות העצמית הזו פירושה לא רק פנייה ישירה אל הצופים, אלא גם מודעות לכך שנדרשים פעלולים מיוחדים כדי לא להטביע את הקהל בים המושגים הפיננסיים – כך, ברגע שמוזכר המושג "סאב-פריים", חותכים לסצנה בה מרגו רובי היושבת בג'קוזי מבעבע ולוגמת שמפניה מסבירה את המושג במילים פשוטות ("חרא! חרא טהור!"). בקיצור, הוא רוצה להיות "הזאב מוול סטריט". ואולי זה אפילו הולך לו: הנה, גם הוא מתיש ומעצבן.

הקטע המצחיק הוא שכל הפטפטת הפיננסית המוגזמת הזאת דווקא לא מבלבלת כהוגן – באמצעות הקצאת משאבי חשיבה לא מוגזמים אפשר לעקוב אחריה ולעשות סדר בבלגן. אלא שהסרט מסביר את עצמו כל כך טוב שחצי שעה אל תוכו האסטרטגיה הכלכלית כבר ברורה לחלוטין, ושאר הצפייה הופכת למשעממת. כולנו חיינו ב-2008, או לפחות קראנו את התקציר של הסרט. אנחנו יודעים איך זה נגמר.

ספוטלייטגם "ספוטלייט" לא מבטיח סוף מפתיע, אבל מצליח להחזיק את הצופה על קצה הכיסא כאילו מדובר במותחן. משהו בתשוקה של הגיבורים, בהקרבה האישית שלהם – שכמעט ולא זוכה לזמן מסך, אגב – הרבה יותר מדבק מתאוות הבצע של המיליונרים החדשים ב"מכונת הכסף". הסרט עצמו, לעומת זאת, נטול סגנון כמו ספר מתמטיקה לתיכונים: הצילום, הבימוי והסינמטוגרפיה אמנם מקצועיים מאוד, אבל לא מבשרים שום חזון אמנותי, שום חשיבה יצירתית מעניינת. התסריט לא מכיל הברקות מיוחדות. אפילו הדמויות מעוצבות להיות ממוקדות, יבשות, לא מושכות וקצת מעצבנות, כמו שעיתונאים חוקרים מהליגה המכובדת ביותר אולי אכן הינם. התכליתיות הזו דובקת גם בסרט עצמו: הוא מתמקד אך ורק בחקירה, כמעט בלי פזילות אל חייהם האישיים של העיתונאים, בלי רגעי הווי ובלי סצנות משבר. הסרט הזה כל כך יבש שרננה רז הייתה מרגישה בו בבית. לא עוזר גם ים הפרטים שהוא זורק על הצופה, שבהם הרבה יותר קשה לעשות סדר מאשר באלו של "מכונת הכסף": הסרט מתקדם בקצב מהיר למדי, ורגע אחד של חוסר ריכוז יכול לעלות לכם בפספוס הצגתה של דמות שלמה.

ועדיין, הוא פשוט מעניין. העובדה שסרט אמריקאי על השחיתות של הכנסייה נדמה רלוונטי יותר מסרט על המשבר הכלכלי העצום שהכה גם בישראל די מדהימה. הוא אפילו לא נותן לנו להתענג על רגע פרסום התחקיר ליותר מדקה וחצי: הפרסום קורה ממש בשניות האחרונות של הסרט, וחוץ משיחות טלפון רבות שמעסיקות את הקו החם של ספוטלייט, אין התייחסות לגלים שהוא הכה. הסרט נגמר ברשימה המבהילה באורכה של יישובים שבהם נחשפו פרשות התעללות של כמרים בילדים: אנשי הכנסייה האשמים הועלו למשפט ונשלחו לכלא. "מכונת הכסף" טורח להדגים שרק בנקאי אחד נכנס לכלא, ושאת החובות העצומים שגררה תאוות הבצע של הבנקים לא משלמים העשירים, אלא אתם, פשוטי העם. וכאילו שזה לא מספיק, הוא נחתם בכתובית שמבהירה היטב שהמצב כבר החל לחזור על עצמו, ושבמוקדם או במאוחר בעתיד הקרוב יתרחש משבר עצום נוסף. "ספוטלייט" לא טורח להצדיק את עצמו ברמה הזאת, ועדיין עושה עבודה טובה הרבה יותר.

זה די מדהים, אבל היובש, המיקוד והאיפוק ניצחו בנוק-אאוט את הסגנון, הצבע והיצירתיות – ועזרו לסיפור הקטן יותר לנצח את הסיפור הגדול.

מכונת הכסף / The Big Short, בימוי: אדם מקקיי, ארה"ב 2015, 130 דקות. | ספוטלייט / Spotlight, בימוי: טום מקארת'י, ארה"ב 2015, 128 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה