צפייה פמיניסטית ב"קומדיה אלוהית" ("הברית החדשה דנדשה"), סרטו של ז'אקו ואן דורמל

קומדיה אלוהיתאיאה היא בתו בת ה-10 של אלוהים, טיפוס מרושל, רודני וקטנוני בחלוק בית מרובב, הנועל כפצ'חים ומנהל את העולם דרך מחשב מיושן. היא נעולה יחד איתו ועם אמה בדירה קטנה בבריסל ומעבירה את ימיה בשעמום ובסבל, עד שהיא מחליטה לברוח אל העולם האנושי כדי להכניס אליו קצת שמחה. כדי לטרוף את הקלפים של אביה, היא מדליפה לכל האנושות את תאריך מותם המדויק (באמצעות אסמסים), ולאחר מכן מתפנה לחפש 6 שליחים משלה כדי לכתוב את "הברית החדשה דנדשה" שתפיץ את משנתה.

משונה לומר זאת על סרט שבמרכזו נמצא אלוהים, אבל הפן התיאולוגי של הסרט הוא משני להפתיע, ואפשר, אם רוצים, לדלג מעליו באלגנטיות – גם בגלל שלקהל הישראלי הקונספט של אלוהים בדמות אדם הוא זר, מגוחך ובלתי נתפס הרבה יותר מאשר מרגיז או מזעזע, אבל לא רק בשל סיבה זו: נראה שהנושא האמיתי שהסרט עוסק בו – ובצורה חתרנית הרבה יותר מהצגת דמות אלוהים קטנוני ומעצבן שמתגורר בבריסל – הופך אותו, במפתיע, לסרט פמיניסטי מתוחכם ומשכנע. כוונתי היא להציע כאן את המפתח הג'נדרי-פמיניסטי לצפייה בסרט הנהדר הזה – ואל דאגה, הוא לא הופך בשל כך לפחות מצחיק.

בראשית מוצגים חיי המשפחה הנוראים של אלוהים. "אלוהים" (בנואה פולוורד) הוא גבר לבן ועצבני בגיל העמידה, עם רמיזות ברורות להתנהגות אלימה וכוחנית כלפי בנות משפחתו. אשתו (יולנד מורו הנפלאה) היא אסקופה נדרסת שאינה מעזה לפצות את פיה בנוכחותו, בתו איאה (פילי גרואין) סובלת מנחת זרועו ובנו המתJC  (דהיינו ג'יזס כרייסט, לא ז'אן קלוד) זוכה ליחס של האידיוט הלא מוצלח במשפחה, ומתקיים רק כפסלון מתנועע זעיר המונח על המדף.

זוהי סאטירה חריפה על החברה הפטריארכלית ועל ערכי המשפחה הבורגניים, עם אמירה ברורה מאוד – הגברים דפקו את העסק. ההשתקה של הנשים והשליטה בהן הביאו את העולם אל עברי פי פחת. זו לא משפחה "בלתי מתפקדת" קלאסית עם אב נעדר, אלא מה שיכול להיחשב למשפחה סבירה ומתפקדת, שהאומללות, האלימות וחוסר התוחלת בהתנהלותה מובנים בתוך עצם מוסד המשפחה.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

המתקפה הזו נמשכת בצורה עקבית לכל אורכו של הסרט. כל המשפחות המוצגות בו אומללות (אכן בדרכן שלהן, אך לא בסגנון טולסטוי, כי אין משפחות מאושרות). לא בכדי נבחרים שליחים מסוימים, כמו הרעיה העשירה והזנוחה (קתרין דנב), המנסה להתנחם ביחסים עם ג'יגולואים ולבסוף מוצאת את אושרה בזרועות גורילה (החייתיות הטהורה לעומת האנושיות המעוותת?); או "הרוצח" (פרנסואה דאמיין מ"משפחת בלייה"), שישתפך בווידוי אהבה מרגש לנערה יפהפייה כרותת יד: ברגע שהוא מתאהב באמת, ארוס מחליף את טנאתוס, והוא מפסיק לרצוח. עולם המוות הגברי מתחלף בעולם האהבה והארוטיקה הנשי, ובכך נבנים מודלים חדשים, פרועים ומשוחררים של זוגיות ומיניות, חופשיים מכבלי הפטריארכיה האכזרית והחונקת.

וכמובן, בתו של אלוהים, הדמות הנקבית המורדת, והסיום המרהיב שבו השלטון בעולם עובר לצד הנשי, רק מחזקים את הבחירה במפתח הזה. אפילו אלמנטים צדדיים משתלבים בתמונה הכוללת בראייה דרך הפריזמה הזו – למשל, הבחירה במכונת הכביסה הביתית כ"פורטל" המעבר בין המתחם האלוהי לאנושי.

כל אלה מוצגים בסגנון פיוטי, סוריאליסטי ופרוע, בליווי מוזיקה מעולה (שאף משחקת תפקיד עלילתי); הוויזואליה המרהיבה וזוויות הצילום הנועזות (ג'ירפות מטיילות במרכז בריסל, סצינת סקס המשתקפת בעיניו הנוצצות של פוחלץ התלוי בחדר) מוסיפות עוד נדבך של עונג. מרענן במיוחד גם ההומור האבסורדי שלו, השונה מהומור הקומדיות ההוליוודיות המצויות שבו הורגלנו, שעיקרו מבוגרים המתנהגים כילדים; כאן יש הרבה יותר מזה. זהו סרט מצחיק ומעמיק בעת ובעונה אחת, שיסב לכם הנאה גדולה מאוד, לא משנה דרך אילו משקפיים תצפו בו.

קומדיה אלוהית / Le tout nouveau testament, בימוי: ז'אקו ואן דורמל, בלגיה 2015, 113 דקות. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה