זקנים הם לא דובוני אכפת לי: "המתמחה", ביקורת סרט

internnיכולתי לומר שזה סרט חביב שמתאים לצפייה עם סבא וסבתא, אבל אז הייתי עושה לזקנים את אותו העוול שעושה להם הבמאית ננסי מאיירס. העוול הוא נחמדות היתר, האמונה שכשאנשים מזדקנים הם הופכים לדובוני אכפת לי חביבים שמסכימים להסתפק במועט מבחינה חברתית ומקצועית.

דווקא במציאות של קיפוח ואפליה ממשיים ודעות קדומות נגד זקנים, בעולם שמשווק את עצמו לצעירים ומתייחס לזקנים כאל עוברי-בטל סניליים למחצה, שצריכים לומר תודה על הפירורים העלובים ששוק עבודה אכזרי ומדיניות סוציאלית קמצנית מעניקים להם, זה היה יכול להיות סרט חשוב עם אג'נדה ואמירות על אייג'יזם (גילנות) או על התרומה החשובה שאנשים מבוגרים יכולים לתרום לשוק העבודה ולחברה רב גילית. אבל מאיירס העדיפה ללכת על בטוח, ובמקום סרט עם אמירה בחרה לתת לנו קומדיה חביבה ומנומנמת שמתחפשת לסרט עם אג'נדה.

ב"המתמחה", סרטה החדש של מאיירס – החתומה, בין היתר, כבמאית או כתסריטאית, על להיטים כמו "זה מסובך", "מה נשים רוצות", "באהבה אין חוקים", "טוראית בנג'מין" ועוד – רוברט דה נירו מגלם פנסיונר אלמן (שאם לא ייזהר, עוד יצמחו לו זנבנב פרווה ואוזניים פרוותיות רכות, עד כדי כך הוא דובון חמוד ולא מזיק), שמאס בחופשה הארוכה והכפויה של הגמלאות והחליט לחזור לשוק העבודה. הוא מוצא משרה (ריקה מתוכן) בחברת שיווק אינטרנטי, ומתחיל לעבוד במחיצת צעירים לחוצים וחסרי סטייל, שכמעט מיד מתחילים להיות מושפעים מסגנון לבושו המחויט ומאישיותו הנוחה והרגועה (הלו, זה דה נירו?). הוא עובד תחת הבוסית ההיפראקטיבית והלחוצה ג'ולס אוסטין (אן הת'אוויי), שמתלבטת, כמה נורא, בין פיתוח העסק המצליח שלה לשיווק אופנה ברשת לבין "שמירה על שלמות משפחתה", כלומר מתן תשומת לב רבה יותר לבעלה הדי-כלומניק – כי בעולם המושגים העבש של הסרט, שני הדברים האלה לא יכולים ללכת ביחד. זה או-או: או שתהיי אשת משפחה או בעלת קריירה.

ובשל סיבה זו, וכמה נוספות, "המתמחה" הוא סרט מפוספס במידה רבה. היה לו רעיון טוב, שיכול היה ליצור קומדיה נשכנית. כשהמתמחה המבוגר מתקבל לעבודה מתייחסים אליו כמו לעציץ, והציפייה היא שבשלב כלשהו הוא יתחיל להראות את יכולותיו המרשימות (לפי התסריט, הוא היה בעבר מנכ"ל של חברה שפעלה באותו מבנה עצמו) – אך לא, הוא מסתפק בתפקיד שמתפתח לג'וב מעליב של מעין נער שליחויות ונהג שמביא לבוסית קפה ומאפה. המסר המעצבן הוא: תגיד תודה שנתנו לך עבודה. אל תצפה להערכה מקצועית, ההערכה היחידה שתוכל לצפות לה היא על המתינות והאישיות השלווה שאמורה להתפתח עם הזקנה (אגב, ניסיון חיי עם אנשים מבוגרים יותר הראה לי דווקא שעם הגיל תכונות האופי מתחדדות ולא מתרככות, אבל מילא).

יש בסרט כמה סצנות משעשעות וקצת רומנטיקה של הגיל השלישי, למה לא – במיוחד עם רנה רוסו היפהפייה, שמגלמת כאן את "מסג'יסטית החברה" (תמיד ידעתי שאני צריכה לעבוד בהייטק. יש, כנראה, עוד צ'ופרים חוץ משכר גבוה, חלל עבודה מעוצב, מכונת קפה משובחת ומגוון סוגי קורנפלקס במטבחון). כך שזה לא סרט שסובלים בו או משתעממים למוות, אלא רק מתאכזבים אם מצפים לאמירה משמעותית או להתפתחות עלילתית מעניינת ומקורית. ועדיין – הסרט הזה "נחמד", אבל במובן הרע של המילה.

המתמחה / The Intern, בימוי: ננסי מאיירס, שחקנים: רוברט דה נירו, אן הת'אווי, רנה רוסו, אדם דווין, נאט וולף, ארה"ב 2015, 121 דקות. // לאה רודיטי



כתיבת תגובה