ביקורת סרט: "האגדה של טרזן"

tarasanעוד פעם טרזן? קשה לבוא לסרט שעוסק בסיפור כל כך מוכר, שעובד למסך אינספור פעמים, ללא הנחות מוקדמות – וציפיות די נמוכות. מה כבר ניתן לחדש באגדה הישנה על הילד שגדל עם הקופים? למרבה ההפתעה, הבמאי דיוויד ייטס הצליח למצוא הצדקה לסרט נוסף על טרזן – ואפילו אחד מוצלח למדי.

הסרט החדש מתרחש שמונה שנים לאחר שטרזן, כלומר ג'ון קלייטון, לורד גרייסטוק השלישי עזב יחד עם ג'יין את אפריקה והסתגל לחיים מנומסים ומאופקים בלונדון הסגרירית והקפואה. אך באופן מפתיע טרזן מוזמן לחזור לאפריקה כאורחו של המלך ליאופולד מבלגיה, שליט קונגו. גיבורנו אמנם מסרב להזמנה בנימוס, בטענה ש"חם מדי" באפריקה, אך עיתונאי אמריקאי נמרץ (סמואל ל. ג'קסון, כולל כל השטיקים המוכרים) דוחק בו להיענות להזמנה בכדי לחקור שמועות על עבדות וניצול של  האוכלוסייה המקומית ע"י הבלגים. גם ג'יין אכולת הגעגועים מצטרפת למסע, שהוא למעשה פיתיון מתוחכם פרי מוחו המעוות של הארכי-נבל ליאון רום, נציגו של המלך ליאופולד בקונגו והארכיטיפ של הקולוניאליסט הנצלן וחסר המצפון.

הסיפור ההיסטורי מוסיף עניין ואמינות לאגדה הרומנטית על אדם חצוי, איש שהוא הן פרא והן איש תרבות, אשר אוהב את בעלי החיים לא פחות ואולי אף יותר מאשר את בני האדם – אבל בראש ובראשונה אוהב את ג'יין. כריסטופר ואלץ מצוין כרגיל כנבל המושלם, אדם חסר מצפון שהולך לכל מקום עם מחרוזת תפילה שהיא למעשה נשק קטלני, כמו כל המפעל הקולוניאליסטי כולו המסווה את עצמו בעלה תאנה צבוע של שליחות מיסיונרית והבאת הציביליזציה לילידים המסכנים שכלל אינם מעוניינים בה. גם אלכסנדר סקארסגארד עושה עבודה מצוינת בגילומו של הפרא האציל, האיש החצוי שקרוע בין הבית באנגליה לבית באפריקה, בין המורשת של אביו שהפציר בו לעזוב את אפריקה "הארורה" לבין כמיהתו העצומה למקום בו גדל ועוצב. בנוסף, ראוי לציין את עבודת הצילום וה-CGI המרהיבה – אפריקה מעולם לא נראתה יפה יותר, והסצנות עם בעלי החיים אמינות, פואטיות ומרגשות.

בשורה התחתונה: הפתעה גדולה – ריבוט מוצלח ומעודכן המתאים את הסיפור הישן לרגישויות ולטעמים של הקהל בן המאה ה-21.

האגדה של טרזן / The Legend of Tarzan, בימוי: דיוויד ייטס, ארה"ב 2016, 109 דקות. // שירה סובל



כתיבת תגובה