מסתכל בקנקן: ״דוגמניות ושדים״ (The Neon Demon), ביקורת סרט

דוגמניות ושגיםלניקולס וינדינג רפן אין תסריט, וגם אין לו הרבה עלילה. יש לו צילום מדהים, פסקול מושלם וסינמטוגרפיה אלוהית, אבל אלה דברים שכסף יכול לקנות. מה שיש לו ושאין לרוב הבמאים הוא חזון ייחודי. ואם חזון מלהיב היה אבן הפינה של מדינה שלמה, הוא בטח ובטח אבן בניין משובחת לסרט שלא נשכח בקלות.

רפן נוטש בסרט הזה את העיסוק האובססיבי שלו בגבריות על שלל סוגיה לטובת התמקדות בנשי. הגיבורה המובילה היא ג׳סי, בגילומה הפעור והאכזרי של אל פאנינג. ג׳סי בת ה-16 מגיעה ללוס אנג׳לס ללא חברים, ללא משפחה, ללא עבר וללא עתיד, בתקווה לפרוץ לעולם הדוגמנות. יש עשרות אלפים כמוה, אבל לג׳סי יש משהו שאין לכל השאר: אותנטיות. האותנטיות הזו תעזור לה לפלס את דרכה מעלה, אבל גם תקנה לה לא מעט אויבות, שאמנם עשויות מפלסטיק אך יכולות להכאיב כמו פלדה, ובסופו של דבר תכיר לה את השד הניאוני – ותהפוך אותה לאישה אחרת לגמרי.

מתוך סצנת הפתיחה

מתוך סצנת הפתיחה

לא יהיה מופרך להניח שזה הסרט היפה ביותר שראיתי בחיי. כל פריים אקראי הוא צילום מדהים שהייתי רוצה לפתח בגודל קיר שלם ולתלות בבית. כל משיחת מברשת איפור מחושבת. כל קומפוזיציה מדויקת. הצבעים הניאוניים זוהרים בדיוק באופן הנכון על רקע האפלה. בחיי, בנאדם לא יודע מה לעשות מול יופי כזה. אבל עם כל כמה שהוא מסנוור, הוא לא יכול לחפות על עלילה קצת בנאלית.

ראינו את הסיפור הזה כבר מיליון פעם, וכאן הוא מסופר ברוב פאתוס, ללא שמץ של הומור עצמי, ועם מרווחי זמן ארוכים להחריד בין שאלה לתשובה. אין אפילו בדיחה אחת בתסריט, אבל הקהל צחק כמה וכמה פעמים, רק כדי לשבור את המתח – צחוק שודאי יעליב את הבמאי. יש משהו כמעט מופשט בעלילה מרוב שהיא פשוטה, והתסריט הרזה מקנה משקל-יתר לכל מילה ומילה. לפעמים זה דרמטי ועוצמתי, ולפעמים זה מגוחך.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

רפן הוא לא הבמאי הראשון שמצביע על כך שתעשיית היופי זוללת את הנעורים, אוכלת את יושביה, וגם בטח לא הראשון שהציג את זה מילולית ממש, לא מטאפורית. אבל הצפייה בסרטיו היא חוויה ממגנטת כי יותר משהם מספרים סיפור, הם מעבירים ראיית עולם, משרתים חזון מוגדר ובשל מאוד: חזון מתכתי, קר, חד כלהב, סקסי, אלים, מעוות אפילו, אבל תמיד יפהפה עד כאב. תחת החזון הזה מתוזמרים הבימוי, הצילום והפסקול הנהדר של קליף מרטינז בהרמוניה חסרת רבב, שמתקיימת בנפרד מהסרט עצמו ומהתכנים שלו. החזון הזה מעדיף את הצורה על פני התוכן, ואין לו שום דבר לומר להגנתו – אבל הוא גם לא צריך, כי את מה שהוא עושה, הוא עושה מצוין.

זו, לפחות, הייתה ההתייחסות שלי אליו בהתחלה – אולם כמה ימים אחרי הצפייה התגלתה תופעה מפתיעה, שהצביעה על כך שהצורה המושלמת הצליחה איכשהו להעצים את התוכן, לצמצם אותו לחוד דקיק אחד שנכנס עמוק מאוד. מה שנכנס אינו הפרובוקטיבי: כן, אפשר לומר שיש בסרט סצנות של נקרופיליה, אונס, רצח וקניבליזם, אבל הן לא כאלה קשות לצפייה ולא מהוות את העיקר. הדבר שהטריד אותי באמת (ספוילר בהמשך הפסקה) הוא התמורה שחלה בג׳סי. ג׳סי התחילה כצעירה פעורה עם עיני איילה שנזרקה מהרחם היישר אל לבו האכזרי של העולם הגדול. היא תמיד ידעה שהיא יפה. היא ידעה שהיא יכולה לעשות מזה כסף. מה שהיא לא הבינה זה שיש לה משהו שאין לכל השאר. ומהרגע שהיא קלטה את זה, שהיא הבינה את כוחה, היא לא הופכת לפחות פגיעה – היא מחפשת מקלט מפני הסכנות האורבות לה, ומגלה שוב ושוב שהמקלט הוא זירת סכנה נוספת, ושאין אפילו דמות אחת בחייה שלא רוצה לנצל אותה בדרך כלשהי. ואולי דווקא בגלל זה היא משתננת בעצמה. הלביאה נכנסת לחדר השינה שלה בטעות, אבל את הבלגן שהיא חוללה שם אי אפשר לסדר. ג׳סי הופכת יהירה, אכזרית. מסוכנת, מסוכנת גם היא. אבל הסכנה של האותנטיות לא מאיימת על הסכנה של המהונדס והמחושב – וגם בגרסתה החזקה, החצופה, האכזרית, ג׳סי נאכלת חיים.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

״דוגמניות ושדים״ הוא האחות המלוטשת יותר של ״דרייב״ – יפה יותר, ניאונית יותר, דרמטית יותר, עם פסקול מדויק יותר, צילום מרשים יותר ועלילה שגם היא רזה ולא מקורית, אבל עדיין מעניינת יותר. הוא מספק חוויה אסתטית יחידה במינה, ומציע תובנה לא שגרתית: היופי יכול להעצים את האופי. זה אולי לא ככה בבני אדם, אבל בהחלט יכול להיות ככה בסרטים.

דוגמניות ושדים / The Neon Demon, בימוי: ניקולס וינדינג רפן, משחק: אל פאנינג, קארל גלוסמן, ג'ינה מאלון, בלה התקוט, דנמרק / ארה״ב / צרפת 2016, 117 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה