ביקורת סרט: ״צורת המים״

ההישגים של ״צורת המים״ לא מעטים: הוא מצליח לשלב בין פנטזיה, דרמה רומנטית, מותחן ריגול, קומדיה ואימה בקלילות ובטבעיות מעוררות השתאות; הוא מגשים את האסתטיקות האפלות של גיירמו דל טורו (״המבוך של פאן״) בשלמות מעוררת התפעלות; ואפילו יש לו מסר חברתי. אבל כל אלה מתגמדים לעומת ההישג האמיתי שלו: יש לו לב. לב אמיתי, לא מתנצל, לא מתוחכם, שלא מפחד מקיטש, ושאין ראוי ממנו לדמעות שלכם. 

העלילה לא נשמעת מקורית במיוחד: מנקה אילמת שעובדת במשמרת הלילה בסוכנות החלל האמריקאית רוקמת קשר צמוד עם יצור חצי-אדם-חצי-דג שמוחזק שם לצורכי מחקר. אבל הסרט לא מבזבז את האנרגיות שלו על להיות ״היפה והחיה״ – מה שמעניין אותו באמת הוא להשמיע את קולם של המושתקים, הדחויים, אנשי השוליים. מאלייזה האילמת, דרך חברתה השחורה וידיד-נפשה ההומו הזקן, ואפילו עד לסוכן הכפול הרוסי (הזכרתי כבר שהסרט מתרחש בימי המלחמה הקרה?), כל הדמויות הטובות בסרט לא מוצאות את מקומן בעולם ולא מקבלות את היחס לו הן ראויות (ושלא נדבר בכלל על היצור). הסרט לא מנסה לעורר רחמים כלפיהן, אלא רק להציג לנו את עולמן הפנימי, להשמיע את קולן – בביטחון מלא שאנחנו נתאהב בהן בכל מקרה. 

מסורתי, אבל ממש לא אנכרוניסטי. מתוך הסרט

טוב, האמת שהביטחון הזה הוא לא חוכמה גדולה. השתמשתי מקודם במילים הילדותיות ״הדמויות הטובות״ כי הסרט דיכוטומי מאוד ביחס שלו לדמויות: אם הדמות היא טובה, אזי כל מעשיה הם טובים, גם אם מוזרים במקצת; ואם היא רעה, אז היא לא תסתפק רק בלפעול נגד הדמות הטובה, אלא תהיה גם אכזרית, שטחית, הומופובית, גזענית ומיזוגנית – כמה שיותר יותר טוב. הצידוק לעיצוב הדמויות הזה הוא אווירת האגדה ששורה על הסרט, שכמו כל סרטיו של דל טורו, נראה כמו חלום ספק מהפנט ספק מסויט, עם מיליון גוונים של כחול וירוק (הפעם באווירה שמשלבת פנטזיה ותעשייתיות), פסקול רומנטי באווירה אירופאית אה-לה אמילי, פתיח וסגיר עם קריינות (מיותרת בקטע קיצוני), וכמובן יצור מפלצתי מרהיב. רק אל תיקחו אליו את הילדים – לא בגלל המפלצת, אלא כי הוא מקפיד להיות מיני ובעיקר אלים מספיק בשביל הגבלת גיל 16 ומעלה. 

כאמור, בתוך אווירת הפנטזיה החלומית של דל טורו נשזרים המון רגעים הומוריסטיים אפקטיבים להפתיע, סצנות מתח מאיימות למדי ואפילו סצנת פנטזיה מופרעת שגרמה לי לצחוק ולבכות בו זמנית, והוא אפילו מוצא זמן להקדיש לאווירת הסיקסטיז – הלך הרוח התרבותי, התחרות המגוחכת בין האמריקאים לרוסים והאובססיה לפרסום ולצרכנות. מדהים, אם כן, שהוא לא מרגיש מפוזר. להפך: דל טורו שולט בכל האלמנטים ביד אמן, משחק בתאורה ומשיט את המצלמה בין זוויות שונות כדי ליצור תחושה של ציפה מתמדת, והופך את הסרט לתענוג אסתטי. ראויים לציון גם השחקנים הנהדרים – מייקל שאנון באמת מאיים בתפקיד הנבל, אוקטביה ספנסר זוהרת בחוש הקומי המוקפד שלה, ריצ׳רד ג׳נקינס (בן 70!) מעורר אמפתיה רבה מאוד, ומעל כולם ניצבת סאלי הוקינס בתצוגת משחק לא פחות ממדהימה, מציגה קשת רחבה של רגשות ומרסקת את הלב לרסיסים, וכל זאת בלי להוציא מילה אחת מהפה. לומר שהיא המועמדת הראויה ביותר לאוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר זה אנדרסטייטמנט. 

שמישהו יתן לה אוסקר. סאלי הוקינס

״צורת המים״ מפתיע במשקל הרב שהוא נותן לסיפור האהבה שלו וביחס הרציני אליו, אבל זה משתלם: לא רק שהתוצאה אינה מגוחכת, אלא שזה סיפור האהבה המרגש ביותר שנראה על המסכים מאז ״לה לה לנד״. יש פה כמה וכמה רגעים דרמטיים עוצמתיים מאוד, שבכל סרט אחר היו מתבטלים כקיטש, ופה פשוט פירקו אותי. לעזאזל, הוא הביא אותי לידי דמעות בשלוש סצנות שונות. חופש הפעולה שנקט גיירמו דל טורו מתבטא לא רק בכמה יציאות הומוריסטיות קורעות דווקא משום היותן בלתי מוסברות (״אני לא סומכת על אנשים נמוכים״), בזיגזוג בין הז׳אנרים או בסצנת הפנטזיה ההזויה באמצע הסרט – אלא במתן הרשות להתמסר לרומנטיקה ללא התנצלויות, על הרגשות הנשגבים בדיוק כמו על היצר המיני, ובעיקר על התחושה שסוף סוף יש מישהו שרואה אותך כמו שאתה באמת. אי אפשר לצפות בדמויות נשטפות באופוריה הזו בלי להישטף בתקווה גם כן, ולצאת מהאולם בעיניים רטובות ובלב קל ובצעד קצת מרחף. 

צורת המים / The Shape of Water, במאי: גיירמו דל טורו, ארה״ב 2017, 123 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה