עולם האתמול: ״בחזרה למחר״, ביקורת סרט

בחזרה למחר פוסטר הסרטשמונים ושמונה שנים עברו מאז ביים פריץ לאנג את יצירת המופת "מטרופוליס", והעתיד לא השתנה. גורדי שחקים עדיין חוסמים את הנוף; אוטוסטרדות עצומות בגודלן ונטולות-פקקים מתעקלות בלופים חסרי היגיון; רובוטים דמויי אדם מתהלכים בינינו, ואף אחד לא יכול לעמוד על ההבדל.

כך גם ב"עולם המחר" של דיסני, מעין מציאות מקבילה הנפתחת לרגע בפני קייסי ניוטון (בריט רוברטסון בהפגנה מדהימה של המושג "משחק מוגזם"), נערה חכמה, בעלת יוזמה ואופטימית בלתי נלאית, כשהיא נוגעת בסיכה מסתורית המגיעה אליה במקרה. הניסיון לחזור אל העולם הזה ולגלות עוד אודותיו מזמן אל דרכה ילדה מסתורית (רפי קאסידי בתצוגת משחק מרשימה הרבה יותר מהמצופה מגילה, 13 שנים בלבד), ממציא שהוגלה מ"עולם המחר" עקב המצאה שאפתנית מדי (ג'ורג' קלוני) והרבה פיצוצים, יריות, רובוטים ושאר אלמנטים המאכלסים סרטי אקשן לנוער מהסוג הזה.

לפחות האפקטים מדהימים. מתוך הסרט

לפחות האפקטים מדהימים. מתוך הסרט

לסרט יש סיפור טוב לספר – או לפחות כזה עם נקודת מוצא לא מקורית במיוחד אך מסקרנת מאוד – והוא בוחר לספר אותו בדרך הכי מסובכת, מתחכמת ופלספנית שרק אפשר. בעוד סצנת הפתיחה היא מהמעצבנות שנראו בקולנוע בשנים האחרונות, את העלילה תבינו רק לקראת השליש או הרבע האחרון של הסרט, ובינתיים תיזרקו מפה לשם ברחבי הזמן-חלל משל היה מדובר בסרט מד"ב עצמאי וניסיוני ולא בתוצר הוליוודי לעוס. ומילא הניסיון לרענן קצת בדרכי הסיפור; אבל המסתורין הולך ונבנה, וכשמגיעים לשלב בו צריך לספק הסברים, התסריטאים גילו שהם קצת תקועים, קשקשו כמה שטויות והמשיכו לסצנת הפיצוצים הבאה.

כדי לפצות על זה נשפך תקציב של 190 מיליון דולר (!!!) על אפקטים מיוחדים לא פחות ממדהימים, שלעתים מותחים את הגבול עד לגרוטסק – למשל, מגדל אייפל שמתפצל לשניים בלחיצה על כפתור סודי ומשגר מעבורת חלל השמיימה, תוך החשכת עיר האורות כולה. וכמובן, גם פינת המסרים החינוכיים לא הוזנחה: לצד האופטימיות והתקווה הקלאסיות קיבלו תוספת טרנדית של איכות הסביבה ודאגה לחלש. דווקא מההומור, לרוע המזל, קיבלנו שאריות משומשות בלבד – חוסר יכולתו של הסרט להבחין בטיפשותו היא כנראה הדבר הכי מצחיק בו – וסצנה מרגשת יש רק אחת (סצנת העתיד האפשרי בו נראה כדור הארץ מגיע לסופו), בעוד השאר הן קיטש מגוחך במקרה הטוב ונאום דידקטי וחסר בושה במקרה הרע.

בשורה התחתונה: זה עוד היה עשוי לעבוד אם שיין קארות', למשל, היה מביים את זה, או, לחילופין, אם בירד לא היה מנסה כל כך להתחכם, אבל כרגע מדובר בסרט כל כך עמוס ומבולבל שעדיף כבר לחזור לצפייה נוספת ב"משפחת סופר על".

בחזרה למחר / Tomorrowland, בימוי: בראד בירד, ארה"ב 2015, 130 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה