ביקורת סרט: ״צילי״ נבלע בתוך היער

צילי עמוס גיתאי פוסטר הסרטעמוס גיתאי, מהבמאים הישראליים הגדולים ביותר, הוא גם ארכיטקט בהשכלתו, ועובדה זו מתבטאת בצורה בה לא מעטים מסרטיו, ו"צילי" ביניהם, בנויים. כפי שאמר בעצמו, יצירת סרטים עלילתיים היא כמו אדריכלות, ובסרטיו שלו הוא מבקש לבנות מבנה אלגורי – אך כשהמבנה קודם לנרטיב, יסודותיו של הבניין כולו מתערערים.

הסרט, המבוסס על ספרו של אהרן אפלפלד "הכתונת והפסים", מספר על צילי (שרה אדלר), ילדה יהודייה בת 13 שגרה בכפר ברומניה ומושארת לשמור על בית המשפחה בעוד זו עצמה בורחת מאימת הנאצים. כבר בפתיחתו צילי נמצאת ביערות, לאחר שנמלטה מהבית אף היא; ובהמשך יצטרפו אליה שתי דמויות נוספות של גבר צעיר ונערה שברחו אף הם מאימת הנאצים.

מתוך הסרט

מתוך הסרט

הניגוד בין היער השקט לבין הדי הפיצוצים ברקע מעניק לסרט נופך מעניין, אך מעניין אינו מספיק: כחלק מהמוטיב האדריכלי, גיתאי ניסה להציג את היער כרובד יסוד אליו הוא ייצוק את הדמויות ואת הסיפור, אך כשהסיפור כל כך קלוש והדמויות חיוורות, השקט של היער בולע ומעלים אותן. בכלל, זהו לא סרט פטפטני: הוא ממעיט בהצגת תקשורת מילולית בין הדמויות, ומתרכז בעיקר בפעילויות ההישרדותיות שמאפיינות חיים ביער. תיאורן נוטה להיות ריאליסטי באופן קיצוני, כשכל פעולה מוסרטת במשך דקות ארוכות; מתיחת הזמן הזו מעייפת ועוצרת את הזרימה של הסרט.

צילי, מצדה, היא דמות מסוגרת מאוד, כמעט אוטיסטית; היא אינה מתבלטת מעל שתי הדמויות האחרות, שאף הן אינן חזקות במיוחד, מה שרק מקשה עוד יותר על ההזדהות איתה. לא עוזר האלמנט האדריכלי הנוסף שגיתאי נוקט בו ברבים מסרטיו ושנוכח גם פה, והוא שימוש בקריינות על גבי תמונה קפואה או צילום שאין בו התרחשות ממשית. ייחודית ככל שתהיה, הטקטיקה הזו מעדיפה לספר במקום להראות, ובכך מפרקת את הסצנה מעוצמתה ומרחיקה אותה מהצופים. הנטייה לחקות את המדיום הספרותי היא בעוכריו של גיתאי כבמאי.

בשורה התחתונה: סגנונו של גיתאי ייחודי אך מאוד לא קומוניקטיבי ועלול לשעמם בקלות. מתאים בעיקר לחובביו.

צילי / Tzili, בימוי: עמוס גיתאי, תסריט: עמוס גיתאי ומרי-ז'וזה סנסלם, ישראל 2015, 88 דקות. // טלי לנקרי



כתיבת תגובה