ביקורת סרט: ״סיפורים פרועים״ הוא הגרסה הקולנועית והמופרעת של ״טיסת השוקולד״

סיפורים פרועים פוסטר הסרטיש משהו מספק עמוקות בלראות את התרחיש הגרוע ביותר קורה, את העניינים יוצאים מכלל שליטה ואת האנשים מאבדים את דעתם. זהו בדיוק יסוד הסיפוק של "סיפורים פרועים", סרטו החדש של הבמאי הארגנטינאי דמיאן זיפרון, שדמו חם כמעט כמו דמם של הישראלים. כל ששת הסרטים הקצרים המרכיבים אותו מאוחדים על ידי התמות המשותפות של אלימות ונקמה, אך הם מצחיקים בדיוק כפי שהם גסים ומפחידים – בקיצור, הגרסה הקולנועית ל"טיסת השוקולד", שנראית כעת כמו תעלול יח"צני מחוכם.

סדר הופעתם של הסרטים הוא כמעט לפי איכותם, מחימום המנועים של חטיף הפתיחה ועד לשיא מכל בחינה שהיא בסרט הסוגר. אנחנו מתחילים עם דוגמנית בנסיעת עסקים, המגלה שהיא חולקת מכנה משותף מחשיד עם שאר הנוסעים במטוס, וממשיכים עם מלצרית הנבהלת לזהות שהסועד שלה הוא הגבר שהחריב את משפחתה; שני גברים שנקלעים לקרב דרכים אלים; מהנדס פצצות שיעשה הכול כדי להוכיח לעירייה שלא חנה במקום אסור; הורים שמעלים הצעה מטורפת כדי לסייע לבנם, שהיה מעורב בתאונת פגע-וברח, לחמוק מעונש; וכלה שמגלה במהלך חתונתה שבעלה בגד בה עם עמיתה לעבודה – ועוד הזמין אותה לחתונה. כל נקודות המוצא האלה יחריפו למהלך עניינים מלא זעם ודם, שיותר גרוע ממנו קשה לדמיין.

ישראלי בעצבים שלו. מתוך הסרט

ישראלי בעצבים שלו. מתוך הסרט

למרות האיכות המשתנה ובניגוד ללא מעט סרטי אנתולוגיה אחרים, ששת הסרטים עובדים נהדר תחת גג אחד, בזכות רמה אחידה של צחוק וטירוף, סטנדרטים גבוהים של עשייה (אחרי הכול, יש בסרט לא מעט אסונות שצריכים להיראות אמינים) ואופי משותף (שכמו בישראל, אולי מושפע גם הוא מהחום הבלתי נסבל); זו אולי הסיבה שהוא הועמד לאוסקר הזר, ובכך היה לסרט האנתולוגיה הראשון שהועמד לאוסקר מזה לא מעט זמן. עם זאת, השישה לא לגמרי דומים זה לזה. סרט הפתיחה, למשל, הוא רק חטיף, רעיון לא מבושל עד הסוף שכל מטרתו להדגים לצופה את האופי של הסרט ואת התעוזה שלו; הסרט עם המלצרית והסועד שמגיע מייד אחר כך גם הוא דל באמירה ושכיח למדי. בשלישי המתח גובר, כמות הטוויסטים עולה והתנועות הלא רצוניות בכיסא מתחילות – אם כי, שוב, מדובר בקומדיה שחורה (שסובלת משישית אחת מוצלחת אך כבדה מכדי להצחיק, זו עם הפגע-וברח). ככל שהסרט מתקדם, כך הוא מתפתח גם מבחינת העלילה וגם מבחינת המראה, עד למימוש מלא בסרט החתונה המבריק, פיסת קולנוע נהדרת, מופרעת ובלתי נשכחת.

נשאלת השאלה מהו מוסר ההשכל שצריך לקחת מהסיפורים הפרועים האלה. קשה להאשים את הדמויות באי-שפיות; נכון יותר לומר שהן מדגימות איך כל אחד מאתנו יכול להתחרפן אם רק לוחצים עליו בנקודות הנכונות. אבל מעניין יותר להתלבט מה הן מייצגות בפעולותיהן: חתירה בלתי נלאית לצדק כפי שהן תופסות אותו, או פשוט אי יכולת להשלים עם גורלן ולקחת דברים בקלות; במילים אחרות – האם זו מעלה מוסרית כלשהי או חולשה שמפילות אותן. (ספוילר קטן עד סוף הפסקה) שני הסרטים המספקים ביותר, זה עם דו"ח החניה וזה עם החתונה, הם היחידים שנגמרים במימוש עצמי של הדמויות, למרות – ואולי בגלל – מה שהן עוברות כדי להגיע אליו. כך שאולי "סיפורים פרועים" לא מסווה בתוכו רק כתב אישום – אלא גם השלמה עם כך שיצרינו ההרסניים יכולים לעתים דווקא להוביל אותנו לגאולה.

סיפורים פרועים / Wild Tales / Relatos salvajes, בימוי: דמיאן זיפרון, שחקנים: ריקארדו דארין, אוסקר מרטינז, אריקה ריוואס, לאונרדו זבארליה, ריטה קורטזה, ארגנטינה/ספרד 2014, 122 דקות. // דור בביוף



כתיבת תגובה