זהב שחור: ״האישה בזהב״, ביקורת סרט

האישה בזהב פוסטר הסרטלפני כעשור, במהלך נסיעה לניו-יורק, ביקרתי ב"נויה גאלרי", מוזיאון קטן אך יפהפה לאומנות אוסטרית וגרמנית. בחדר התצוגה הראשי שלו מוצגת על גבי קיר שלם הפנינה של האוסף: יצירת המופת של גוסטב קלימט, דיוקנה של אדלה בלוך-באואר. זוהי יצירה מהממת בצבעוניותה המדהימה, שמעל עלי הזהב שלה צפים פניה החיוורים וכפות ידיה של אחת הנשים היפות, העשירות והמעניינות של וינה היהודית של ראשית המאה שעברה, אשר צוירו על ידי האמן האוסטרי החדשני לבקשת בעלה האוהב. הסבר קצר לצד הדיוקן מספר כי היצירה הושבה לאחרונה לבעליה החוקיים מגלריה בבלוודר שבאוסטריה לאחר מאבק משפטי.

לפני מספר חודשים יצא בארץ הספר "האישה בזהב", המתאר את המאבק המשפטי המורכב שהביא להשבת היצירה לבעליה על פי תחקיר עיתונאי מקיף שערכה העיתונאית אן-מארי אוקונור. אותו סיפור בדיוק מהווה את הבסיס לסרט בעל אותו השם – שהוא, אגב, כינויה של היצירה בפי האוסטרים שהחרימו אותה מבעליה היהודיים במהלך מלחמת העולם השנייה, אשר כדי למחוק את הזהות היהודית של הדמות המצוירת כינו אותה בשם האניגמטי "האישה בזהב".

מתוך הסרט

מתוך הסרט

הסרט הוא שילוב של דרמת שואה ודרמה משפטית המנסה לעסוק בתהליך המשפטי של השבת היצירה, כמו גם בגורלה של משפחה יהודית וינאית אחת, משפחת בלוך-באואר, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ולהציג כיצד הנאצים והאוסטרים, שותפיהם המקומיים והנלהבים, הביאו לחורבנה ואז גם נהנו מן השלל, בבחינת "הרצחת וגם ירשת".

במרכזו של הסרט עומדת דמותה המרשימה של מריה אלטמן, בגילומה הנבון והמאופק של הלן מירן הגדולה. מריה ובעלה נמלטו בדרך לא דרך לארצות הברית במהלך המילחמה והותירו מאחור את הוריה של מריה, את כל רכושם והרבה זיכרונות קשים וכואבים. בשלב מסויים, בעקבות הצהרת ממשלת אוסטריה על חוק חדש להשבת יצירות אומנות גנובות, היא מחליטה לפנות לקרוב משפחה בשם רנדי שנברג (ריאן ריינולדס), עורך דין אמריקאי צעיר, חסר ניסיון וחומרני למדי, בבקשה לעזור לה בטיפול בתיק. מערכת היחסים בין הגברת הוינאית החריפה לעורך הדין החסר כל ידע או קשר לעבר חרף ייחוסו המשפחתי המפואר (נכדו של המלחין ארנולד שנברג, לא פחות!) מתחילה ברגל שמאל, אך בהדרגה מתחיל להיבנות ביניהם אמון הדדי.

הפורטרט הראשון של אדלה בלוך באואר, גוסטב קלימט, 1907

הפורטרט הראשון של אדלה בלוך באואר, גוסטב קלימט, 1907

הסרט שזור בפלאשבקים יפהפיים מהעבר, בהם אנו לומדים להכיר את מריה הצעירה, את משפחתה ואת דודתה המסתורית והאהובה. הקטעים האלה יוצרים סיפור פנימי המאפשר לצופה לחוות את עברה המפואר של יהדות וינה, ובעיקר את הסיפור המשפחתי הספציפי שרודף את מריה ואת הדיוקן של דודתה, אשר הפך לנכס תרבותי של אוסטריה, אך עבורה הוא מזכרת מילדות אבודה ומעיר שגירשה אותה בעל כורחה ופגעה באהובים עליה.

"האישה בזהב" מצליח לרוב להימנע ממלכודות של קיטש ומלודרמטיות יתר, ולמרות שסופו ידוע מראש הוא מעניין וסוחף, בעיקר בחלקו השני, לאחר פתיחה די ארוכה הבונה את הרקע ואת מערכת היחסים בין הדמויות. החיבור בין העבר להווה מאפשר להרגיש ולהבין את האובדן הנורא של המשפחה ושל יהדות וינה ואוסטריה בכלל – קהילה מפוארת ואומנותית שעשתה הכול כדי לתרום, להתחבר ולהשתייך לתרבות בה חייתה, אך נבעטה באכזריות על ידי האוסטרים, שהקפידו להציג את עצמם מאז כקורבנות של הגרמנים. הסרט מעניין גם כדרמה היסטורית וגם כסיפור משפחתי ומשפטי, ולמרות התיק השולי למדי של השבת יצירת האמנות לבעליה הוא בהחלט מספק ריגוש ועניין.

האישה בזהב / Woman in Gold, בימוי: סיימון קרטיס, ארה"ב 2015, 109 דקות. // שירה סובל



כתיבת תגובה