ביקורת מוזיקה: 6:28, אלבומה השלישי של טליה אליאב

טליה אליאב 6-28איך לא שמענו על טליה אליאב קודם? איך זה שרק עם צאת אלבומה החדש, 6:28 שמו בישראל, גילינו שיש מאחוריה רפרטואר של שני אלבומים מלאים (ומצוינים)? ואיך זה שמוזיקה בעברית יכולה להיות כל כך טובה, לא מתאמצת ולא מציקה באוזן במילותיה המוכרות? האזנה לשיר הראשון בלבד מתוך השבעה שמרכיבים את האלבום כבר מעלה שלוש שאלות כאלה, שמסתכמות בתשובה אחת: עזבו, לא משנה, עכשיו פשוט תשלימו את הפער.

באלבום החדש טליה שומרת על נוכחות של כלים אקוסטיים, אבל הדומיננטיות שלהם נשללת בידי ביטים אלקטרוניים ופדים שיוצרים אווירה קרירה. יש בה דווקא משהו נחמד ומחבק, באווירה הזאת – במיוחד בקיצים החמים להחריד של ישראל – למרות שגם הרוק של אלבומיה הקודמים היה נהדר מעל ומעבר לסטנדרט של הרוק העברי. הטקסטים שלה מוזרים קמעה, נוטים לסוריאליזם, וקולה שולט ביד רמה בסאונד, עבה ומהדהד. קשה להחליט אם הוא קר או מחבק, סביר להניח ששניהם יחד. זה כנראה סוד הקסם של האלבום.

6:28, בניגוד לשני אחיו הגדולים, יוצא באופן עצמאי ולא תחת חברת תקליטים, ופועל במחוזות אקספרימנטליים שלא היו מועלים על הדעת בעבודה הקודמת של אליאב. אבל הוא לא מסמל את ההתגלמות המושלמת של האמת האומנותית החדשה שלה, אלא רק את הדרך לשם. הוא נפתח בתנופה עם שני שירים מעולים – "גלי גלים" הקליט גם אם מינימליסטי, ו"יפו" הנהדר (השיר הכי טוב באלבום) – אבל אלו שבאים לאחריהם פחות חזקים. כעיקרון זה לא היה מפתיע, אבל דווקא השניים האלו היו בעלי אווירה של חוסר צורה וקצב מטושטש. דווקא השילוב בין הפופ (פזמונים קליטים) לניסיוניות מוליד את התוצאה המנצחת. הנועזות של אליאב עוד לא הולידה אלבום עוצמתי לכל אורכו, אבל אפשר לחוש שתשתלם בהמשך.

המאמר התפרסם במעריב לנוער ביולי 2013.



כתיבת תגובה