איך נראתה ההופעה של כוורת בפארק הירקון מבעד לעיניו של בן שמונה עשרה?

כוורת בפארקאז איך היה בהופעה של כוורת?

בשבוע האחרון נראה שצריך להתייחס לכל הנושא בחרדת קודש, ואני מודה שגם אני נוהג כך כשאני כותב את הביקורת הזאת בנוגע למה שחוויתי בהופעה האגדית הזאת (או למעשה את הרשומה הזאת, כי ביקורת לא ממש תהיה פה). הסיבה לחרדת הקודש צוינה כל כך הרבה פעמים: הרי זאת הלהקה שכולנו גדלנו עליה, בני 7 עד בני 70, נשים, גברים וטף, עולים חדשים, יורדים ותיקים, ארי ודרצ'י, בחור חדש בשכונה ויודוקליס ליפשיץ. אני לא יודע אם אצליח לחדש לכם מעבר למה שכבר סוקר כל כך הרבה, אבל אני אנסה (וסליחה מראש על הסנטימנטליות והסופרלטיבים. שרדתם את זה פעמים רבות קודם, תשרדו זאת עוד קצת).

לא זכיתי להגיע להופעה בפארק הירקון לפני ההופעה של כוורת, ולכן הייתי בעיקר נפעם מהגודל של האירוע, של הבמה, שהדגיש את הארגון המפליא של חמישים אלף האנשים שהגיעו לצפות באיחוד. הכל תוקתק כראוי, היו סדרנים בכל פינה ולא שמעתי תלונות על ארגון קלוקל. המחירים במזנונים אמנם הרקיעו שחקים, אבל לפחות היו מזנונים בכל פינה (אמנם תפוצתם נבעה מסיבה כלכלית נטו, אבל אני לא יכול שלא להודות שזה פתר באופן מוצלח את בעיית הרעב של הקהל).

כוורתלא ידעתי עד כמה עמוסים יכולים להיות המטרים הצמודים לבמה. שיערתי שרק מי שהגיע בסמוך לפתיחת השערים בחמש (ההופעה עצמה התחילה בשמונה וחצי) יכל לתפוס את המקום בעמידה צמוד לבמה ולראות מקרוב את הזיעה של שבעת המופלאים בפעם האחרונה. קצת התאכזבתי שהגעתי באיחור ולא זכיתי להגיע קרוב לירכתי הבמה, אבל גם החוויה של לפרוס סדין על הדשא ולהניח עליו מאכלים מגוונים הייתה מרעננת ומיוחדת, בהתחשב בעובדה שמסביב על הגבעה יכולת לראות עוד מאות משפחות מכל המינים, בכל הגילאים ובכל הצבעים שעושות את אותו הדבר בדיוק. פרט לכך, היו ארבעה מסכים ענקיים שצילמו את ההופעה בבימוי מצויין ואיכות הסאונד ברמקולים הייתה מעולה, ככה שלהיות רחוק מהבמה לא ממש הפריע, והעוצמות של האירוע רק התחזקו כשיכולת לראות מלפניך עוד אלפי אנשים מריעים. (חוץ מזה, אם היית מגיע בחמש כדי להיצמד לבמה, היו מחכות לך קצת יותר מחמש שעות מפרכות של עמידה, מתוכן לא מעט בשמש הקופחת).

הופעות החימום של איה כורם ואמיר דדון היו קצרות במידה ובעיקר שימשו כמעין "מוזיקת המתנה" בזמן שהקהל נכנס. הן לא זכורות כמשהו מיוחד, אולי כי קשה להלהיב את הקהל שבעיקר מצפה לראות את כוורת. מדובר בקהל שלא ממש רגיל ללכת להופעות ולפתוח את הראש לכיוונים חדשים של מוזיקה שלא הכיר, ולא ממש מנוסה בלהאזין להופעות חימום. מצד שני, לא היה נראה שמישהו התרגז מכורם ודדון, אלא להפך, וההופעות של שניהם בהחלט הנעימו את ההמתנה הארוכה. שניהם הבינו מראש שלא מדובר בהופעת חייהם – ולכן לא ניסו ליצור כזאת, ובעיקר נהנו מהכבוד של לפתוח את מופע הסיום של הלהקה הגדולה בישראל.

ואז, אחרי המתנה די ארוכה, עלו לבמה שבעת המופלאים: יוני רכטר, דני סנדרסון, גידי גוב, אלון אלוארצ'יק, מאיר (פוגי) פניגנשטיין, אפרים שמיר ויצחק קלפטר. מיד עם תחילת ההופעה, בלי הכנה מוקדמת מיותרת או משיכת זמן – הם עלו לבמה וישר התחילו לנגן את "למרות הכול". היה בכך צניעות מסוימת שנמשכה בכל ההופעה ובלטה מכך שאף אחד מהם לא ניסה למשוך תשומת לב. אף אחד מהם לא קפץ לקהל, לא בלע עטלף ולא שבר גיטרה – אולי בגלל הגיל, אבל בעיקר בגלל האופי העניו של החברים בלהקה שגרם להם להצליח כל כך מלכתחילה. זאת הייתה אותה כוורת שכולנו אהבנו וזכרנו מפעם. יוני רכטר, אגדה בחייו, עמד בפינת הבמה מאחורה, מנצח על המוני קלידים כמו עכביש או תמנון (איטר). אפרים שמיר עמד באחורי הבמה, כאילו מנסה להסתתר מהאורות הזוהרים, מה שלא מאוד הצליח לו בהתחשב בכובע והחולצה התואמים והבולטים שלבש. הנגנים שליוו את כוורת עמדו ביניהם, כחלק מהם, לא מוסתרים או מוצנעים אלא מוצגים כחלק מהותי בהופעה (זכות גדולה להם, ושוב כל הכבוד לכוורת שהבינו שחבורת הנגנים הזאת תעשה להופעה שלהם רק טוב). גידי גוב ודני סנדרסון הנחו את הערב על אותו קו נינוח, שליו והומוריסטי שליווה את הלהקה כל ימי פעילותה וגם אותם אישית בקריירת הסולו המפוארת שלהם. לא ברור כמה הבדיחות שלהם באמת גאוניות, כמו שברור שההגשה של ההומור שלהם היא הגאונית ורק השניים האלה יודעים לבצע את הבדיחות שהם כתבו ככה שהן ישמעו מצחיק.

צילום: מונטי אברמסון

צילום: מונטי אברמסון

כל השירים המפורסמים נוגנו, בלי יוצא מן הכלל ובלי שידרוגים מיותרים. אלה היו אותם ביצועים בדיוק כמו שבוצעו במקור – וטוב שכך, שהרי מדובר בהופעה בה כולם באו להתרפס על העבר. כוורת לא פסחה על אף שיר ועל אף מערכון (גידי צחק על זה שהוא נאלץ להקריא את המערכונים ממעין הגדה שנפרשה לפניו, בעוד הקהל דקלם אותם בעל פה). בכל השירים נשמר הסגנון היחודי שיצרה לה כוורת במהלך השנים: שירים עם ניחוח סיקסטיז, מלאי גיטרות אבל רכים בהוויתם, נעימים לשמיעה אבל גם מקפיצים כל איבר בגוף. הרבה פעמים במהלך ההופעה שאלתי את עצמי מהי הביצה ומהי התרנגולת: האם האגדה מאחורי הלהקה יצרה את ההערצה הגדולה אליה, את הטאבו החמור לומר מילה אחת רעה כלפיה (לא שיש כזאת), או שזאת בעצם ההתמדה שלה מאחורי קו אחיד של סגנון מוזיקלי, הפקה מהוקצעת וניהול נכון שהפכו אותה לאגדה שהיא היום. האמת שזה לא משנה: כשאתה רואה אב שמנמנן מרקד בפעם הראשונה מאז החתונה שלו, לצד בנו הצעיר בן ה-7 ואחותו בת ה-15, בעודם נהנים יחדיו מהצלילים של "המגפיים של ברוך", אתה מבין שכל עוד שהלהקה הזאת מצליחה עדיין לרגש את הקהל אחרי כל כך הרבה שנים, אין שום חשיבות להרהורים שכאלה.

הוידאו ארט שליווה את ההופעה היה אומנות לשמה. הוא שדרג את ההופעה והראה שהלהקה הותיקה הזאת תמיד ידעה להתחבר גם להתקדמות הטכנולוגיה, הפך את ההופעה שלהם לבת זמננו והבדיל אותה מכל ההופעות הקודמות של כוורת. איכשהו הוידאו ארט הצליח להעביר את האווירה המדויקת והיחודית של כוורת. הכוח האמיתי שלו היה בהדרן של הלהקה, כשהם עלו חזרה לבמה בשביל לשיר את "נחמד", וברקע רצו תמונות של הלהקה מימי צעירותה, שהזכירו לנו כמה נפלא שהלהקה הזאת ליוותה אותנו ב-40 השנה האחרונות. תהיו נטולי ציניות ותבינו כמה כוח יש לרגעים כאלה.

טוב היה לשבור קצת משגרת ההופעה והקו המוזיקלי של כוורת כשלקראת סוף ההופעה, ברצף, כל אחד מהשבעה (פרט לפוגי) שר שיר מקריירת הסולו שלו. בכל להקה אחרת זה היה נראה כמו תצוגת אגו שחצנית, כאילו כל אחד מחברי הלהקה מנסה להוכיח שהוא טוב גם בפני עצמו. אך במקרה של כוורת זאת פשוט הוכחה לכמה ברת מזל התרבות הישראלית ששבעה כל כך מוכשרים, שכל אחד מהם לבדו הוא חלק אינטגרלי מהמוזיקה שלנו, התאחדו כדי ליצור משהו ביחד.

ועוד הערה קטנה לסיום. על אף שבטלוויזיה נראה שהוא עדיין מתפקד בסדר גמור ומתראיין ברהיטות כשחיוך ענק על פניו, במהלך ההופעה היה קשה להתעלם מזה שיצחק קלפטר נראה לא כל כך טוב. הוא היה כמו שבר כלי שנוטה ליפול. מצד שני, למרות הכל, הוא עדיין אחד הגיטריסטים המוכשרים ביותר בארץ. אחרי הקטע האינסטרומנטלי המעולה "התמנון האיטר" היה נראה כאילו הקהל כולו מוחא לו כפיים ומודה לו על שנים של נאמנות ומסירות למוזיקה, ובעיקר על זה שהסכים לאחר כל התלאות שעבר להופיע יחד עם החברים הותיקים שלו. ברגע הזה הבנתי שגם אם מכשולים בריאותיים ענקים עומדים בפניה, המוזיקה עדיין מנצחת הכול. אי אפשר לקחת מגיטריסט מושבע את המיתרים שלו, ומהקהל את הלהקה האהובה עליו.

אז איך היה? היה מרגש, מרהיב, מצחיק, נוסטלגי, כיפי ושווה את המחיר. זאת הייתה ההופעה הראשונה והאחרונה אי פעם של כוורת שראיתי (מכאן רוח התמימות במאמר הזה), ואני מאושר שזכיתי לראות את הביטלס הישראלים בפעולה.

כוורת בפארק הירקון, 7-8.8.2013 (אורך המופע: כשעתיים ורבע). הסרטונים מתוך ערוץ היוטיוב של עיתון ישראל היום. 

מאמר מאת גלעד בנימיני, בן שמונה עשרה וחצי.



כתיבת תגובה