ביקורת מוזיקה: Don't Look Down, אלבום הבכורה של סקיילר גריי, מגיע מאוחר מדי

skylarסקיילר גריי מנסה כבר שנים לפרוץ. היא השתתפה בכתיבת Love the Way You Lie (איך האסון הזה הפך ללהיט?), שרה בComing Home (כנ"ל), עבדה על אלבום שני שתאריך יציאתו נדחה שוב ושוב ושוב, שיחררה שירים משל עצמה. נאדה. והנה, סופסוף יצא האלבום, שהיה לו פוטנציאל להיות להיט… אם היה יוצא לפני ארבע-חמש שנים.

סקיילר המסכנה. יש לה כישרון, אחרי הכול. בWhite Suburban המשעמם שסוגר את האלבום היא מפגינה יכולות ווקאליות מרגשות, בWear Me Out המצוין היא מזכירה את מרינה והיהלומים של האלבום הראשון, וFinal Warning הקשה והממכר, השיר הכי טוב באלבום, הוא משירי הפופ הכי טובים של השנים האחרונות, קלאסיקה משמיעה ראשונה. אבל לצדם כלולים באלבום גם הרבה שירים בינוניים שנשמעים אותו דבר – נחמד, אבל קשה לדמיין מישהו מאזין להם היום ב2013, כי, שוב, הם בוודאי נכתבו והופקו כבר לפני שנים, ומאז הגל הסגנוני שהם רכבו עליו נטחן עד דק וחוסל. וכמובן, איך אפשר לכתוב על האלבום בלי להזכיר את C'mon Let Me Ride בו משתתף אמינם, שהיא בת חסותו, השיר המושמץ ביותר של השנה, שאמנם המילים שלו דוחות אבל האמת היא שהוא לא כזה איום.

ראויות לציון ההפקות המקצועיות של האלבום, שברובן השתתף Alex da Kid, מפיק שאחראי ללא מעט מהלהיטים של השנים האחרונות. גם המילים של סקיילר מכילות את המטען הרגשי המינימלי שנחוץ לשירי פופ כדי שלא יהיו שטחיים. בכלל, לא מדובר באלבום רע; הוא אמריקאי אך יפה, לא סגור על תדמיתו אבל נעים. אבל, עצוב לומר, היום הוא כבר לא רלוונטי. הוא נוסטלגי משמיעה ראשונה במקרה הטוב, ופספוס חמוץ במקרה הרע.

Skylar Grey  / Don't Look Down, 2013. המאמר פורסם במעריב לנוער באוגוסט 2013. 



כתיבת תגובה