ביקורת אלבום: Get Up!, אלבומם של בן הארפר וצ'ארלי מאסלווייט

get-upלצד כל האלקטרוניקה ששוטפת את עולם המוזיקה, אוהבי הרוק זוכים ללא מעט הפתעות נעימות בתקופה האחרונה. אפילו בארצנו הקטנה קמים הרבה הרכבי רוק – כמו אלקטרה, Stereo/Type ואפילו נינט שהפתיעה באלבום שינוי תדמית מעולה. אבל עם כל ההערכה שלי למוזיקאים בריטים בכלל ועל פני מוזיקאים אמריקאים בפרט, אני חייב להודות להודות שהרוק הכי טוב והכי אמין בא מאמריקה, וגם שם הוא מלבלב (הבלק קיז המעולים אפילו הגיעו לגראמי עם חמש מועמדויות השנה).

ינואר נחשב לחודש יבש מבחינת שחרורי האלבומים בחו"ל – אחרי החגים מצד אחד ולפני האביב מצד שני – אבל דווקא בו קיבלנו אלבום שיתוף פעולה מעולה משני אמני רוק ענקיים. מדובר בבן הרפר, בן 43 ונגן מוכשר על מגוון כלי נגינה, וצ'ארלי מאסלווייט, בן 69, שהיה אחד מאמני הבלוז הלבנים הבודדים באמריקה של שנות השישים (אבל נשמע טוב בדיוק כמו השאר) ומאז הספיק להוציא כמות יפה של אלבומים.

התוצאה מהזיווג המופלא היא Get Up!, עשרה שירים שעל פי כל הסימנים – מהעטיפה והשם, דרך המילים ועד ובעיקר הסאונד – יכלו בקלות להיות מוצגים כקלאסיקת סיקסטיז אמריקאית. בראש ובראשונה יש לנו פה אווירת רוק אותנטית להדהים (ואמריקאית כבר אמרתי?) שתגרום לכם לדמיין שאתם יושבים במסבאת בוקרים על כוס בירה בגודל של אקווריום. המילים בועטות – "יש לי הזכות לקום כשאני רוצה, אל תגידו לי שאני לא יכול לשבור את החוק כי החוק שבר אותי", הם שרים בשיר הנושא, ולא חסרות שורות מחץ. יש לנו קלילות ג'אזית כמו בShe Got Kick, פאנקיות צעקנית כמו בBlood Side Out ובלוז כמו בI Ride at Dawn – כל הגוונים מקשת הרוק האמריקאי של אמצע המאה הקודמת. לעזאזל, יש פה אפילו מפוחיות! מה עוד אפשר לבקש?

*המאמר פורסם במעריב לנוער, פברואר 2013



כתיבת תגובה