ועדת קישוט: על "העולם אבד מזמן", אלבום הבכורה של "ועדת חריגים"

ועדת חריגים העולם אבד מזמן עטיפת האלבום the world is well lost vaadat charigimאלבום הבכורה של "ועדת חריגים", "העולם אבד מזמן" שמו בישראל, הוא אחד מאלבומי השוגייז המובהקים שיצאו בארצנו. אם תהיתם, אין למילה הזו שום קשר לגייז: מדובר בז'אנר שהתפתח בבריטניה של סוף שנות השמונים, שעיקרו רוק עם הרבה מאוד דיסטורשן ואפקטים על הגיטרות. הקולות בשוגייז הם לא האישיו המרכזי; מקומם שווה לזה של כל שאר כלי הנגינה, והווליום שלהם במיקס הסופי זהה. בהתאם, הבנת הליריקה תוך כדי האזנה היא משימה לא פשוטה. למרבה המזל, זו בכלל לא המטרה של הז'אנר: הוא רוצה להעביר דרך ה"רעש" תחושות ואווירות. השם עצמו, shoegaze, בא מסגנון ההופעה החיה של להקות השוגייז: עולים לבמה ומנגנים בצניעות ובלי שום תיאטרליות, כשרוב הזמן נראה כאילו הנגנים בוהים בנעליהם. לא נשמע מוי כיף, יש להודות.

האווירתיות הפסיכדלית של האלבום לא זרה למאזינים של מוזיקה אלקטרונית פסיכדלית, ובעיקר של ז'אנר הwhitch house הנהדר, אבל הכלים החיים (גם אם באלבום יש עומס אדיר של אפקטים, זו עדיין להקת רוק) מאפשרים למקסם את פוטנציאל הרעש. התוצאה היא סאונד נוסטלגי, דחוס, כמו פסקול של חלום או של זיכרון ילדות. איכשהו יש בו גם משהו מאוד ישראלי. גם הליריקה, כאמור, כתובה בשפת הקודש, ומתאפיינת באפלוליות שהיא גם גותית ("העולם מקום בודד, אבל אל תתרגש, זה בסדר לפחד"; מתוך "להתעורר ולא לדעת מה קורה איתך") אבל גם רומנטית ("אנא, נשקי אותי בסוף העולם"; מתוך "אודיסאה"). כל זה חביב מאוד, אבל רק עובדה אחת עומדת באמצע ומפריעה לקסם: האלבום, 43 דקות וחצי אורכו, נשמע כמו לופ אחיד, או כמו שיר אחד ארוך באופן קיצוני. אתה מציץ רגע למחשב לראות מתי השיר הראשון נגמר ומגלה שאתה כבר בשיר השלישי. אם היה מדובר בEP של רבע שעה זה היה נחמד, אבל בפורמט של אלבום באורך מלא התוצאה קצת מעיקה ומשעממת קמעה.

הביקורת התפרסמה במעריב לנוער בספטמבר 2013. 



כתיבת תגובה