ביקורת: Vicious Lies and Dangerous Rumours, האלבום השני של ביג בוי

5a5adf3eהראפרים הגברים, כמו שאני רואה אותם, מתחלקים לשתי קבוצות: המאצו'איסטים שצריכים ראפ חופר ומלא קללות על רקע מינימליסטי כדי להרגיש גברים, ואלו הבטוחים בעצמם שהרחיבו את תחום הסאונד של הראפ מעבר לקונבנציונלי. לכל קבוצה החן שלה ואני אוהב להאזין לשתיהן, אבל מסוגל לשרוד סשן האזנה של יותר משעה עם אוזניים בריאות ושלמות רק כשזה נוגע לקבוצה השנייה. אני מעדיף את אלה היוצאים מהקופסה, שלא מסתתרים מאחורי המינימליזם (כתירוץ לבינוניות?), ובשנים האחרונות – שמכניסים אלקטרוניקה לסאונד שלהם. ביג בוי – אנטואן אנרה פאטון, שגם היה חלק מהצמד OutKast – הוא ראש הקבוצה הזאת מאז ששוחרר האלבום הראשון שלו ב2010, והוא עושה את עבודתו נאמנה. גם האלבום השני, Vicious Lies and Dangeroud Romours, לא מאכזב.
הראפ של ביג בוי מתעלה מעל סגנון ה"אני יותר טוב מכם" האופייני לז'אנר, אבל ההפקות כאן מרשימות במידה שהסיחה את דעתי מהליריקה. באלבום מתארחים תשעה עשר אמנים (!), אבל בשונה מהרגיל, זה לא מצביע על אמן שלא בטוח בסאונד שלו ומזמין הרבה שחקני חיזוק כפיצוי מסיח דעת, אלא על אחד בעל חזון מוזיקלי מגוון ומרענן. אין רגעים משעממים באלבום מצד אחד, ומצד שני הוא לא נשמע עמוס לעייפה – הרושם שמתקבל הוא שיש מסיבה אצל ביג בוי, וכולם באים.
לרשימת השירים כן השתרבבו כמה יציאות חלשות יחסית שמרחיקות את האלבום מחמשת הכוכבים הנכספים, אבל יש גם כמה מעולים ביותר. המוזיקה של ביג בוי לא רק מגניבה אלא גם ממכרת ועם הוקים חזקים: In the A, לדוגמה, CPU (עם Phantogram), Thom Pettie הסקסי להדהים (עם LIttle Dragon המצוינים שמתארחים נרחבות באלבום) או הסינגל Mama Told Me בו מתארחת קלי רולנד. הסאונד עשיר, השירים ממכרים, הראפ בטוח בעצמו – והתוצאה היא אלבום היפ הופ אלטרנטיבי מעולה.

*המאמר פורסם במעריב לנוער, פברואר 2013.



כתיבת תגובה