ביקורת אלבום: Cast the Same Old Shadow מאת דילן לבלאנק

dylan_cast_the_same_old_shadow_cover_grandeתכירו את דילן לבלאנק: בחור בן עשרים ושתיים מלואיזיאנה, ארצות הברית, סינגר-סונגרייטר ואחד האמנים הבולטים בתקופה האחרונה מז'אנר הפולק והקאנטרי. מבחינת הסגנון המוזיקלי הוא מזכיר את ניל יאנג וניק דרייק – כמו אצלם, גם במוזיקה שלו אין הרבה מודעות עצמית ויש הרבה רצינות; מבחינת המראה הוא בעל שיער ארוך, גוף זוויתי ותנועות מגושמות שמשוות לו נוכחות מוזרה ומקסימה של נער שמגלה את עצמו.
השירים שלו עוסקים באהבה, בשברון לב ובהתנערות מהתמימות (אל דאגה, הקול שלו גברי ולא נערי), והפעם הוא עושה את זה בצורה מעט יותר אפרפרה מאשר בPaupers Field, אלבום הבכורה שלו שיצא לפני שנתיים. ועדיין, אי אפשר לקרוא לאלבום הזה מדכא. יש בו שירים שנשמעים קלאסיים ממש, כמו רצועת הפתיחה המעולה והסינגל הראשון Part One: the End או Lonesome Waltz, וגם נקודות מוארות יותר בסגנון הקאנטרי כמו Brother וComfort Me, שירים בסטייל אמריקה הישנה.
התדמית שדילן אימץ לעצמו – או שכך עשתה חברת התקליטים Rough Trade שהוחתם בה מייד כשהגיע לגיל החוקיות – היא של נפש צעירה ומיוסרת. לפעמים זה עובד ולפעמים לא – הגעתי אל האלבום בחיפושי אחר שירי מלנכוליה טובים לחורף, אבל קיבלתי אלבום שלו ומקסים לחילופי עונות. אפשר בנקל לדמיין אותו כפסקול לסצנות נוסטלגיה או סרטוני ילדות, אבל הוא לא הביא לי דמעות לעיניים, ואפילו הצטייר כשטוח מעט. חוץ מזה, קשה קמעה לתלוש שירים בודדים מהמקשה הכוללת שיוצר האלבום – הם מייצגים מצב רוח אחיד ועובדים נהדר בעיקר ביחד ולא לבד.
Cast the Same Old Shadow משתרע על פני ארבעים וחמש דקות לא ארוכות של שלווה ונחת (לא עצובות). יחד עם לאורה מרלינג ואמנים דומים אחרים הוא מראה שעתיד הפולק והקאנטרי שייך בעצם גם הוא למוזיקאים הצעירים.

*המאמר פורסם במעריב לנוער, ינואר 2013.



כתיבת תגובה