ביקורת מוזיקה: Hall of Fame, אלבומו השני של הראפר ביג שון

hall of fame big seanכשנתיים לאחר שחרור אלבום הבכורה שלו Finally Famous, שהוקדם על ידי כמה מיקסטייפים, מוציא הראפר האמריקאי ביג שון (Big Sean) את אלבומו השני, Hall of Fame. "סוף סוף מפורסם", למרות השם האיום שלו (דיוויד גטה, מישהו?), היה דווקא אחד האלבומים המרעננים של התקופה בז'אנר שלו: הוא לא המציא שום דבר חדש, אבל היה מגוון יחסית ונעים להאזנה. "היכל התהילה" (עוד פעם שם גרוע? לפחות העטיפה יפה) ממשיך לצעוד בדרך המלך שסלל קודמו, לנוכח ההצלחה והביקורות הטובות שהוא זכה להן. ואפילו שהוא מציע רק התפתחות מינורית מבחינה מוזיקלית, אי אפשר להכחיש שהטריק שלו עדיין עובד.

רצועת הפתיחה Nothing Is Stopping You מתחילה במשחקי קולות אלקטרוניים על שורת הנושא סטייל אלונהג'ורג', שזה תמיד נחמד ויוצר אווירה נעימה ועשירה בבאסים. בהמשך, כמיטב המסורת, צפויים לנו עוד הרבה התארחויות, ביניהן של נאס, קיד קודי, מיגל, ליל וויין וניקי מינאז' – נבחרת מכובדת ביותר לכל הדעות. מספר השירים הגנריים והמשעממים שהיה אפשר לוותר עליהם  ("10 2 10" או Mona Lisa לדוגמה) מצומצם; כמעט כל שיר מציע אלמנט מעניין. לSierra Leone / Greedy Ho's יש סאונד קיצי ואוורירי; Beware, הסינגל השלישי והמוביל מהאלבום, ניחן בביט קצבי ומגניב; Ashely, השיר המשותף עם מיגל (שזכור לטובה מהלהיט Do You?), הוא הפופי ביותר באלבום – בקטע טוב לגמרי. שיר מדובר נוסף הוא MILF (לא נפרק את ראשי התיבות), בו מתארחים ניקי מינאג' וג'וסי ג'יי. יש לו הוק ממש ממכר, אבל אלוהים, המילים שלו כל כך דוחות שקשה להאזין לו.

בכלל, הליריקה של ביג שון בוגרת רק במעט משל חבריו לז'אנר, אבל ההפקות שלו מהודקות, הקול והראפ שלו מגניבים באופן ראוי לציון והסאונד שלו כיפי ומרענן. השילוב של כל אלה מזכה אותו בכבוד בתואר אחד הראפרים האמריקאיים הטובים של השנים האחרונות.

המאמר פורסם במעריב לנוער באוקטובר 2013. 



כתיבת תגובה