לא אומנות ולא נעליים (וגם לא בגדים): על ARTPOP, אלבומה החדש של ליידי גאגא

ליידי גאגא ארטפופאלבום חדש לליידי גאגא. מאיפה להתחיל? מה שפעם היה אירוע בסדר גודל בינלאומי הפך להיות הדבר שאנחנו הכי נהנים לא לצפות לו. כבר אחרי תור הזהב שלה עם The Fame וThe Fame Monster, שני אלבומיה הראשונים והמעולים שקנו לה תהילה עולם כאחת מהדמויות ששינו את פני הפופ לאורך ההיסטוריה, היה אפשר לראות שהיא מתחילה לאבד את זה. Born This Way היה אמנם סביר, אבל לגמרי לא מפיל כמו החומרים הקודמים שלה, והקידום שלו הצליח להרגיז אפילו את מעריציה האדוקים בני הקהילה הגאה, שהתחילו להרגיש שהיא משתמשת בהם כקלף מנצח כדי לבנות לעצמה תדמית ציבורית של ״משיחת ההומוסקסואלים״ ומצילתם. האלבום באותו השם שיצא לאחר מכן, אחרי מסע קידום לא קצר, היה אוסף ארוך  של שירים פושרים עם כמה טובים באמת כמו Government Hooker וElectic Chapel, אשר לא שוחררו כסינגלים, למרבה הצער, וכך פשוט פוספסו.

היא המשיכה לכבוש את המקומות הראשונים במצעדים, אבל משהו השתנה. גורמי תקשורת שונים טענו שהיא הפסיקה באמצע את סיבוב ההופעות שלה לא באמת מפני דרישה של הרופאים למנוחה אלא כי מתחם הקהל החצי-ריק בהן נראה כמו ״איזור קרב״. במהלך חופשת המחלה שלה היא לא טרחה לעשות טיזינג או להראות את פניה מפעם לפעם – או ככה לפחות זה הרגיש, כי העיתונות כבר הפסיקה לשים לב לפרובוקציות שלה – וכך פינתה את מקומה לכוכבות פופ אחרות. התעשייה המשיכה הלאה, ותוך חודשיים או שלושה כבר לא שמנו לב לחסרונה. המעריצים מצאו דמות אחרת להתעסק בה בינתיים.

ועכשיו היא שבה ודורשת את המקום שלה בחזרה. היא תעשה הכול בשביל זה: תשחרר הצהרות על כמה ענק יהיו האלבום והאפליקציה (שבסוף התחרבשה לגמרי ולא יצאה לפעול כמתוכנן), תצלם את התחת שלה לעטיפת סינגל, תתפשט לחלוטין במהלך הופעה חיה, תכער את עטיפת האלבום שלה כמה שיותר. למרבה הצער, זה כבר לא יעזור לה. את הקריירה שלה היא בנתה על המתח שבין התשוקה לתהילה לתשוקה לאהבה ולאומנות אמיתית. היה לה את זה: היא ניחנה ביכולת כתיבת יפה, בקול מרשים ובהרבה אמביציות. בהתחלה היא בחרה בתהילה, אחר כך עשתה דאווינים כדי שנחשוב שהיא בוחרת באמת האמנותית שלה. גם בשירים הפחות טובים היה את הברק הגאגאי הבלתי מוכחש.

אבל עכשיו כמעט ולא נשאר לו זכר. בתוך כל הסערה שהאישה הזו מתאמצת לחולל בכל מקום שהיא מגיעה אליו (וגם בכל אלה שלא) היא שכחה דבר אחד: את המוזיקה. ARTPOP, האלבום בעל השם והקונספט המפוצצים שהיה אמור להיות יצירת המופת שלה, הוא פשוט אוסף שירי אלקטרו דחוסים שנשמעים בדיוק אותו דבר. היינו סובלים אותו אם הוא היה מגיע מסתם וונאבי כוכבת, אבל קשה להאמין שזה תוצר של הליידי.

איפה היא הליידי שאהבנו?

איפה היא הליידי שאהבנו?

יש ב״ארטפופ״ כמה שירים טובים. לAura יש רעיון מעניין של חשיפת האישה שהיא מתחת לכל המסכות, גם אם המאמצים שלה לשתול מסרים פמיניסטיים בשיריה גובלים בגזענות כלפי ערבים. לVenus, למרות הדרופים האולטרה מרגיזים שבו, יש פזמון מעולה. הסינגל Do What U Want ממכר בהחלט. לצדם, יש בו גם כמה אסונות: השיר Jewels & Drugs, לדוגמה, בו מתארחים  T.I, Too Short וTwista – אם כבר שיר עם ראפרים, שיהיו כמה שיותר – הוא אסון בקנה מידה כל כך עצום שבלתי אפשרי להבין מה לעזאזל היא חשבה לעצמה כשהיא עשתה אותו. Dope קוטע את חגיגת האלקטרו הדחוסה בשביל שיר אהבה עם פסנתר מוקרץ – זה אולי נשמע טוב, אבל למרבה הצער פשוט לא מדובר בשיר טוב, והשיבוץ שלו בתוך האלבום הזה הוא משיבוצי הטרקליסט הגרועים ששמענו.

גם מבחינת הכתיבה יש כאן כמה דברים שגאגא צריכה לשבת בפינה ולחשוב עליהם. Mary Jane Hooland, בשורה התחתונה, עם כל כמה שהוא להיט מועדונים בעל סאונד ענק, הוא שיר דוחה על ההתמכרות שלה לסמים ועל האהבה שלה אליהם. ההתייחסויות השונות שלה לאופנה באלבום, כמו ב Manicure וFashion! לדוגמה, לא מצליחות להישמע רציניות או ראויות להערכה כמו שהיו בThe Fame, אלא סתם נראות כביטוי לשטחיות הפופית שלה ולמאמצים העולים על העצבים שלה להיות מיוחדת. וכל הכתיבה הבלתי נדלית והבוטה שלה על סקס היא לא סקסית עד כאב. גאגא אמרה שאת השירים הכי טובים שלה היא רושמת בדקות ספורות, כשלצדה חבריה הטובים הסמים והאלכוהול. אולי כדאי לה לקחת עוד כמה דקות לפני שהיא משחררת שירים. ולהפסיק עם הסמים, לעזאזל.

lady-gaga-itunes-festival-2013האלבום נסגר עם הסינגל המוביל מתוכו, Applause. זה שיר חמוד גם אם בינוני וסביר, אבל השיבוץ שלו בנקודה הזו פשוט רע: הדבר האחרון שיבוא לכם לעשות כשתסיימו לשמוע את האלבום, אם תשרדו אותו עד הסוף, הוא למחוא לה כפיים. איך נושאת הלפיד של הפופ הידרדרה לשחרור אלבום טכנו הומוגני ומעייף כזה? גם משירי טכנו סופר אינטנסיביים כמו Swine, או סתם מכמה יציאות טראש-פופ לא רעות שיש פה, קשה ליהנות כשאנחנו יודעים שמי שאחראית אליהם ניחנה בפוטנציאל עשיר, אותו היא בוחרת לבזבז על שטויות כאלה. כל האלבום, שגאגא מתגאה שהייתה שותפה בהפקתו בפועל, נשמע בדיוק אותו דבר: רדוד וחסר השראה. חברת התקליטים הבטיחה לנו שזה יהיה אלבום שישאיר כזה רושם על המאזינים ש״לבכם יאיץ ודמעות תצאנה מעיניכם״. כרגע הסיבה היחידה לבכות היא התבזבזותו של כישרון כזה. ליידי גאגא לא פורשת מהניסיון להיות מיוחדת ופרובוקטיבית 24/7, אבל העולם כבר לא שם עליה: המאמצים המסריחים מזיעה שלה להיות הכי גדולה מוציאים אותה הכי קטנה. אז הכי טוב יהיה אם תשב קצת בפינה ותחשוב על מה שהיא עשתה, ואז תתאפס על עצמה ותוציא אלבום קצת יותר שמיע. אם זה באמת יקרה, אולי עוד יישארו בנו מספיק כוחות כדי לתת לה עוד צ׳אנס.

Lady Gaga / Artpop, הליקון, 2013. 



כתיבת תגובה